ע"פ 5282/07 הראל בראון נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו ( השופטת ז' הדסי-הרמן ) מיום 4.6.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 344/06.

1.

נגד המערער הוגש לבית משפט השלום כתב אישום המייחס לו עבירות של קבלת דבר במרמה וגניבה בידי מנהל. לפי האמור בכתב האישום, המערער מונה על ידי יזמים של חברת טכנולוגיה (להלן: המתלוננים ) לתפקיד מנהלה הכללי של החברה. על פי כתב האישום, על מנת לשכנע את המתלוננים כי הוא מתאים לתפקיד, טען המערער בפניהם כי כיהן בעבר כיועץ בכיר של חברה אחרת, וכי הוא בעל תואר ראשון במשפטים. בהמשך לדברים אלה, נטען באחד מסעיפי כתב האישום כי המערער העלים מהמתלוננים את העובדה שהוא הורשע בעבר פעמיים בעבירות הונאה, בגינן ריצה עונש של מאסר בפועל. דברים אלה באו לידי ביטוי בכתב האישום בזו הלשון:

"הנאשם לא ציין בפני המתלוננים, כי בעברו ישנן שתי הרשעות של בתי משפט בעבירות הונאה, בגינן ריצה אף שני מאסרים בפועל בבית הכלא , וזאת על מנת שלא לפגוע ברושם החיובי והמנוסה שביקש ליצור על המתלוננים" [ההדגשות הוספו – ד' ב'].

נוכח אזכור עברו הפלילי של המערער בכתב האישום, ביקש הסניגור בפתח המשפט להעלות טענה מקדמית של פגם או פסול בכתב האישום לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (עקב טעות, ככל הנראה, נטענה טענה זו על פי סעיף 149(6) לחוק הנ"ל – ד' ב'). לטענתו, אזכור ההרשעות בכתב האישום עלול ליצור דעה קדומה אצל השופט שידון בעניינו של המערער, אשר ייחשף בעל כורחו להרשעותיו הקודמות של המערער. לעניין זה טען בא-כוח המערער כי אין כל צורך באזכור ההרשעות בכתב האישום, שכן אין להן נגיעה ליסודות העבירות בהן הואשם בכתב האישום. משכך, ביקש המערער כי בית המשפט יקבע במסגרת הדיון המקדמי כי נפל פגם בכתב האישום לפי סעיף 149(3) הנ"ל. המשיבה התנגדה לטענה זו. לגישתה, ההרשעות הקודמות של המערער הינן חלק מיסודות העבירה בהן הואשם המערער. לפי הטענה, כמנהלה הכללי המיועד של חברת הטכנולוגיה, היה על המערער לחשוף בפני המתלוננים את הרשעותיו הקודמות.

ביום 30.4.2007 דחה בית המשפט קמא את טענתו המקדמית של המערער. בהחלטתו הבהיר בית המשפט כי לפי האמור בכתב האישום, המערער הציג מספר מצגי שווא, ובכללם העלמת הרשעותיו הקודמות. מאחר וכל אחד ממצגי השווא הנטענים מהווה יסוד מיסודות העבירה, אזכור הרשעותיו הקודמות של המערער הינו תיאור עובדתי גרידא, הנחוץ לשם הוכחת אשמתו. עוד הוסיף בית המשפט כי אין בציון הרשעותיו הקודמות של המערער כדי ליצור דעה קדומה. משכך, נדחתה טענתו המקדמית של המערער.

2.

נוכח החלטת בית המשפט לעניין טענתו המקדמית, ביקש המערער ביום 20.5.2007 כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו. המערער טען כי החלטת בית המשפט לא הייתה מנומקת, ומכך נלמד חשש ממשי למשוא פנים. לגוף העניין טען המערער כי בית המשפט נחשף לעובדה כי לנאשם עבר פלילי ומכאן שנוצרה בליבו של בית המשפט דעה קדומה המחייבת את החלפתו במותב אחר.

בהחלטה מיום 4.6.2007 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט ציין כי בהחלטה שניתנה בדיון המקדמי נקבע כי פירוט הרשעותיו הקודמות של המערער בכתב האישום הינו בגדר תיאור עובדתי ולגיטימי של יסודות עבירת המרמה המיוחסת לנאשם. בהתחשב בכך, קבע בית המשפט כי אין בכך כל חשש ליצירת דעה קדומה כלפי המערער. בהמשך לדברים אלה, ציין בית המשפט כי אם בקשת הפסילה הייתה מתקבלת, המערער היה יכול להמשיך ולטעון לעילת פסילה בפני כל מותב אחר שידון בעניינו, במידה וגם מותב זה היה דוחה את טענתו המקדמית. בלשונו של בית המשפט:

"התוצאה של פסילה תביא להעברת הדיון למותב אחר, בפניו יבוא כתב האישום ככתבו וכלשונו, לרבות ציון העובדה כי בעברו של הנאשם הרשעות קודמות. המותב הנעבר ייחשף לעובדה זו, בא-כוח הנאשם יחזור בפניו על הבקשה לתקן את כתב האישום, והיה ובקשתו תידחה יידרש לפסול את עצמו ולהעביר את הדיון למותב אחר. מצב זה הוא בלתי מתקבל על הדעת בעליל ואין לקבלו".

על החלטה זו ערעור הפסלות שלפניי.

3.

בערעור זה חזר בא-כוח המערער וטען לפגם שנפל בהכללת ההרשעות בפרק העובדתי של כתב האישום. נטען כי עובדות אלו אינן רלוואנטיות לשם הוכחת אשמת מרשו, מה גם שחשיפת בית המשפט להרשעותיו יצרה אצל השופטת דעה קדומה נגד המערער. עוד חזר הסניגור וטען כי החלטת בית המשפט לעניין טענתו המקדמית לא היתה מנומקת, מה שמלמד, כשלעצמו, על חשש ממשי למשוא פנים.

4.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, ואף שמעתי את הצדדים, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות. אין בהחלטתו של בית המשפט לדחות את טענתו המקדמית של המערער כדי להקים כל עילת פסלות. כידוע, בשיטתנו אין ניתן לערער, ככלל, על החלטות ביניים שניתנו בהליך הפלילי. בהקשר זה, כבר נקבע כי אין לאפשר שימוש בהליכי פסלות על מנת לעקוף כלל זה ( ראו: ע"פ

391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.2002) ; ע"פ 7689/01 טאהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2001)). מובן שכלל זה אינו גורף. במקרים נדירים ומיוחדים, בהם בעל-הדין מצליח לשכנע כי החלטותיו הדיוניות של בית המשפט מקימות חשש ממשי למשוא פנים, ניתן יהיה להביא לפסילת בית המשפט. אולם נסיבות כאמור אינן מתקיימות בענייננו, וזאת משני טעמים: ראשית , שוכנעתי כי החלטת בית המשפט לדחות את הטענה המקדמית נומקה באופן ענייני, וכי אין מדובר בהחלטה בלתי מנומקת כנטען על ידי המערער. בית המשפט הבהיר כי דחיית הבקשה נסבה על מסקנתו כי יש להרשעותיו הקודמות של המערער נגיעה ליסודות העבירה ורלוואנטיוּת להוכחת האשמה. הנמקה זו הינה הנמקה מספקת בנסיבות העניין. יודגש כי אף אם ניתן היה להגיע למסקנה שונה בעניין זה, אין בכך כדי להראות כי ההנמקה, כשלעצמה, מקימה חשש ממשי למשוא פנים. שנית , אין ניתן ללמוד אף מגופה של ההחלטה על חשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט קבע, כאמור, כי לעברו הפלילי של המערער יש חשיבות לשם הוכחת אשמתו. החלטה זו מתיישבת עם מהות העבירה בה המערער הואשם (השוו, ע"פ 578/84 הלפרין נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 187 (1984), 190). אף אם ניתן להגיע למסקנה אחרת, ומבלי לקבוע דבר, בקשה לפסילת שופט אינה הדרך המתאימה לתקוף את החלטת בית המשפט קמא. בצדק ציין בית המשפט כי אם תתקבל בקשתו של המערער לפסול את בית המשפט, יאלץ גם המותב הבא שידון בעניינו לפסול עצמו במידה וזה ימצא לנכון שלא להורות על ביטול כתב האישום (השוו, ע"פ 5952/06 אופר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.9.2006)). בכך מודגמת, למעשה, חשיבותו של הכלל עליו עמדנו לפיו, ככלל, ערעור על החלטות ביניים יעשה בשלב המתאים בערכאת הערעור, ולא באמצעות בקשה לפסילת בית המשפט.

מטענות הסניגור בהקשר זה עולה כי יתכן, אמנם, שהחלטת בית המשפט הקימה בליבו של המערער חשש סובייקטיבי כי ההחלטה הדיונית הנ"ל מקימה חשש למשוא פנים. עם זאת, ונוכח הדברים האמורים, שוכנעתי כי מדובר בחשש סובייקטיבי אשר אין בו די, כידוע, כדי להקים עילת פסלות (ראו למשל ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247 (1982), 250-249).

5.

אכן, יש ובית המשפט נחשף לעבר פלילי של נאשם מאחר וזה נתגלה לו בעקבות אמרה של עד או של צד במשפט, או בנסיבות אחרות. במקרים אלה, כשעברו הפלילי של הנאשם מובא לידיעת השופט מבלי שיש צורך מהותי בכך, חזקה על בית המשפט שידע להתעלם ממנו. כאמור, בעניין שלפניי קבע בית המשפט כי עברו הפלילי של הנאשם מהווה יסוד מיסודות העבירה. בין אם היה צורך בחשיפת עברו הפלילי של הנאשם ובין אם לאו, ומבלי לקבוע, שוכנעתי כי אין בכך בנסיבות העניין כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.

מכל הטעמים לעיל, החלטתי לדחות את הערעור.