ע"פ 8299/07 יהושע בן מיור נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת ( השופטת ל' יונג-גפר ) מיום 25.9.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 1756/07.

1.

המערער הואשם בבית משפט השלום בנצרת בשני אישומים. האישום הרלוונטי לענייננו היה בעבירות של גניבה, גניבה בידי מורשה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, כולן לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. בנוגע לאישום זה העלה המערער טענות מקדמיות של הגנה מן הצדק, סיכון כפול ונגישה (להלן: הטענות המקדמיות ). אולם, טרם שהחל הדיון בטענות המקדמיות, ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק (להלן: בקשת הפסלות הראשונה ). המערער טען, כי בהתחשב בכך שבמהלך הדיון בטענות המקדמיות ייחשף בית המשפט לעברו הפלילי, עלולה להיווצר בליבו של בית המשפט דעה קדומה נגדו, שכן העבירה בה הורשע בעבר דומה לאישום נשוא ההליכים הנוכחיים. עוד נטען כי בית המשפט צפוי להיחשף לעונש מאסר מותנה שהושת על המערער בהליך הקודם, שעשוי להיות מופעל במידה ויורשע בהליך הנוכחי. בשלב זה, כלומר לפני שהחל הדיון בטענות המקדמיות, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות וקבע כי היא מוקדמת (להלן: החלטת הפסלות הראשונה ).

לאחר שדן בנושא, דחה בית המשפט את כל טענותיו המקדמיות של המערער. מיד לאחר מכן הגיש המערער בקשת פסלות נוספת (להלן: בקשת הפסלות השנייה ). בבקשה זו נטען כי עילת הפסלות לא קמה מעצם חשיפתו של בית המשפט לעברו הפלילי של המערער, במהלך הדיון בטענות המקדמיות, אלא מתוכן ההחלטה אשר דחתה את הטענות המקדמיות. בהחלטה זו קבע בית המשפט, בהתייחס לחקירת המערער במשטרה, כי "הנאשם השיב לכל השאלות הרלוונטיות לחשדות כנגדו, ומחקירותיו עולה כי מלבד הכחשה גורפת, לא הציג הנאשם כל מסמכים או הפנה לעדים אשר יתמכו בגירסתו, על אף שמדובר באותן עובדות ממש" (פסקה 24 להחלטת בית המשפט מיום 23.9.2007). לטענת המערער, בדבריו אלה חיווה בית המשפט דעה על המערער. התבטאות זו, לפי הטענה, הקימה חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת השופטת מלדון בתיק.

2.

בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. ראשית, הבהירה השופטת כי עצם עריכת הדיון בטענות המקדמיות אינו פוסל אותה מלשבת בדין. שנית, קבעה השופטת כי לא מצאה בתוכן החלטתה לעניין הטענות המקדמיות כל הבעת דעה באשר למערער, והדגישה כי אין בלבה כל דעה מוקדמת כלפיו. עוד דחתה השופטת את הטעם של מראית פני הצדק כטעם לפסילתה. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, בו חזרו הצדדים על טענותיהם.

3.

דין הערעור להידחות. ראשית יובהר, כי בענייננו לא קמה כל עילת פסלות מעצם הדיון בטענות המקדמיות. היוזמה לדיון זה באה, כזכור, מבא-כוחו של המערער, והוא זה שאף מסר לבית המשפט את חומר החקירה נשוא ההליכים. ככלל, אין בנסיבות של העלאת טענות על ידי צד להליך, כשהן לעצמן, כדי להקים עילה של חשש ממשי למשוא פנים. עשיית שימוש בטענת פסלות בנסיבות כאלה עלול ליתן לכל בעל דין עילה לפסילת שופט אך בדרך של העלאת טענות מקדמיות (השוו, ע"פ 5282/07 בראון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2007)). אף לגופם של דברים, דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי התבטאות של שופט, כשלעצמה, אינה עילת פסלות. על מנת להביא לפסילת בית המשפט בשל התבטאויותיו, יש להראות כי אלה מלמדות על גיבוש עמדה סופית ונחרצת, שאינה ניתנת לשינוי (ראו, יגאל מרזל דיני פסלות שופט 191-192 (2006)). הלכה זו שבה ונקבעה אף כשהתבטאויות בית המשפט ניתנו במסגרת דיון בטענות המקדמיות (ראו לאחרונה, ע"פ 4320/07 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 8.7.2007), בפסקה 3). בענייננו, לא מצאתי כל בסיס לטענה לפיה התבטאות בית המשפט הקימה עילת פסלות. מקובלת עליי בהקשר זה עמדת באת-כוח המשיבה, לפיה בית המשפט סקר בדבריו את חומר החקירה בעניינו של המערער, ומעבר לכך לא הביע כל עמדה בנוגע למהימנות המערער או חומר החקירה נשוא ההליכים.

אשר-על-כן דין הערעור להידחות.