ע"פ 9528/08 עלי עלאא נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של אב בית הדין (סגן הנשיא ש' ברלינר ) מיום 10.11.2008, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתפ"ח 4054/07.

1.

ביום 28.9.2007 הוגש לבית משפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ש' ברלינר, והשופטים ר' סוקול

ו ת' שרון-נתנאל ) כתב אישום נגד המערערים (ת.פ. 4054/07) בגין העבירות הבאות: רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305(1) יחד

עם סעיף 29 לחוק; עבירות בנשק, עבירה לפי 144(א) ו-(ב) יחד עם סעיף 29 לחוק; קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק (להלן: כתב האישום ). לפי כתב האישום, המערערים, ביחד עם אחר שהועמד לדין בנפרד (תפ"ח 4055/07), נסעו ברכב ממנו נורו היריות אשר גרמו למותו של פארס סוידאן (להלן: המנוח ).

2.

ביום 10.3.2008 החלה שמיעת ההוכחות במשפט. ביום 22.10.08, במהלך ישיבת הוכחות ביקשו המערערים, בין היתר, מבית המשפט להורות על שחרור באת-כוח המדינה מייצוג, כיוון שלטענתם חרגה מסמכויותיה וביצעה פעולות אסורות. בית המשפט דחה את בקשת המערערים, בהחלטה מנומקת שניתנה במעמד הצדדים. לאחר מכן נשמעה עדותו של אחד מבניו של המנוח, עד התביעה בלאל סווידן (להלן: העדות ).

3.

ביום 10.11.2008, במהלך דיון הוכחות נוסף, ביקשו המערערים מאב בית הדין לפסול עצמו מלדון בעניינם. את בקשתם ביססו המערערים על פרוטוקול הדיון מיום 22.10.2008, שבו, לטענתם, מופיעות התבטאויות של אב בית הדין, אשר, על פי הטענה, מקימות חשש ממשי למשוא פנים כנגדם. במיוחד ציינו המערערים כי בתגובה לטענת בא כוח המערער 3, כי רק על פי עדויותיהם של עדי הראיה, בניו של המנוח, לא ניתן היה להרשיע את המערערים, אמר אב בית הדין: "כן, אבל יש עדויות אחרות". כן התייחסו המערערים בבקשתם לשאלות שהפנה אב בית הדין אל עד התביעה בלאל סווידן הנ"ל, אשר לטענתם עלו כדי עריכת "מסדר זיהוי חי" באולם המשפט והכל ביוזמתו של אב בית הדין. לטענת המערערים, התנהלותו של אב בית הדין במהלך העדות מעידה על גיבוש דעה מוקדמת, לפיה אשמים המערערים במיוחס להם בכתב האישום. בנוסף טענו המערערים, כי אופן

ניהול המשפט, ובכלל זה החלטת בית המשפט שלא להורות על שחרורה מייצוג של באת-כוח התביעה, מעיד על נקיטת עמדה לטובת המשיבה וכנגד המערערים, ופוגע במראית פני הצדק.

בהחלטתו מיום 10.11.2008, שניתנה במעמד הצדדים, דחה אב בית הדין את בקשת המערערים, בקבעו כי אין יסוד לחשש לפיו הוא מגלה יחס של משוא פנים או דעה מוקדמת כנגד המערערים.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורם, חוזרים המערערים וטוענים כי נוכח התערבותו של אב בית הדין בניהול המשפט, ובפרט נוכח התנהלותו ואמירותיו במהלך העדות, נוצר חשש ממשי למשוא פנים כנגד המערערים, ולהתגבשות דעה מוקדמת, לפיה אשמים המערערים במיוחס להם בכתב האישום. עוד טוענים המערערים, כי התנהלותו והחלטותיו של אב בית הדין , מעידות על

נטייתו לטובת התביעה , חורגות מתפקידו כשופט, ופוגעות במראית פני הצדק.

המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. בתגובתה, מציינת המשיבה כי בנסיבות העניין לא קמה כל עילה לפסילת בית המשפט, וכי מדובר בניסיון המערערים לערער על החלטת בית המשפט שלא להורות על שחרורה מייצוג של באת-כוח המאשימה. כן טוענת המשיבה, כי השאלות שהפנה אב בית הדין אל עד התביעה, והתבטאויותיו במסגרת עדות זו, אינן מלמדות על גיבוש דעה מוקדמת בדבר אשמתם של המערערים, אלא נועדו לסייע לבית המשפט בבירור האמת. מכל מקום, לשיטתה של המשיבה תשובת העד לשאלת בית המשפט לא פגעה בהגנת המערערים.

5.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שלפניי, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. ראשית, טענתם של המערערים כנגד החלטת בית המשפט שלא להורות על שחרורה מייצוג של באת-כוח המדינה, אינה מגלה כל עילת פסלות. הלכה מוצקה היא, כי טענת פסלות אינה יכולה לתקוף החלטה שיפוטית לגופה, אלא רק את משמעותה במסגרת דיני הפסלות. לפיכך, בכדי לבחון האם מקימה החלטתו של בית המשפט עילה לפסילתו, כלל אין צורך להכריע בשאלה האם מדובר בהחלטה מוצדקת או נכונה לגופה, אלא האם יש בה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. יודגש, כי המקרים בהם

ניתן ללמוד מהחלטותיו של בית המשפט כי דעתו ננעלה, וכי קיים חשש ממשי למשוא פנים, הינם נדירים ביותר. הנחת המוצא היא, כי בית המשפט מכריע בעניינים המובאים בפניו באופן בלתי תלוי, וללא משוא פנים. מכאן, כי האופן בו פוסק בית המשפט לגופו של עניין, אינו יכול להעיד, כשלעצמו, על משוא פנים (ראו: ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608; ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל ; ע"פ 3504/92 הלפרן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.1992); יגאל מרזל דיני פסלות שופט , 43, 178-173 (2006)). בנסיבות העניין, ונוכח העובדה כי בית המשפט דחה את בקשת המערערים בהחלטה מנומקת, במסגרתה אף נמתחה ביקורת על התנהלותה של באת-כוח המדינה, אין מקום לטענה לפיה מהווה החלטה זו אינדיקציה למשוא פנים מצדו של בית המשפט.

6.

גם טענות המערערים ביחס להתנהלותו הדיונית של בית המשפט, ובכלל זה מעורבותו במהלך העדות, דינן להידחות. בפתח הדברים יודגש, כי הדרישה לאובייקטיביות שיפוטית אינה מחייבת פסיביות מוחלטת. אמנם, לפי שיטת המשפט הישראלית, עורכי הדין הם המנהלים את החקירה, אולם האחריות לניהול המשפט באופן יעיל ומקצועי מוטלת על בית המשפט. במסגרת אחריות זו, רשאי בית המשפט לנווט את הדיון בצורה עניינית, שתכליתה התחקות אחר אותות אמת ושקר (ראו: ע"פ 9430/02 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 11.12.2002); 1748/93 סוויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.1993)). לפיכך, מעורבותו של בית המשפט בהליך, במטרה להכריע ביעילות בעניין המובא לפניו, אינה סותרת את דרישת האובייקטיביות השיפוטית, ואינה מקימה כשלעצמה עילה לפסילת בית המשפט (ראו: ע"א 2668/96 וינברג-דורון ושות' נ' הרב לייב (לא פורסם, 28.4.1996); ע"פ 293/05 קקון נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2005); יגאל מרזל דיני פסלות שופט

183-182 (2006)). על מנת שמעורבותו של בית המשפט במהלך הדיון תקים עילה לפסילתו, יש להוכיח כי קיים חשש ממשי, מבחינה אובייקטיבית, למשוא פנים. בנסיבות העניין, התבטאויותיו והתנהלותו של בית המשפט במהלך הדיון ביום 22.10.2008, אינן חורגות מגדר סמכויותיו של בית המשפט בניהול ההליך, ומכאן שאין בהן כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.

7.

טענה נוספת שהעלו המערערים, נוגעת להתבטאויותיו של אב בית הדין במהלך העדות, המעידות, לשיטתם, על גיבוש דעה מוקדמת. לפי הגישה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה, התבטאות, אפילו אינה מוצלחת, אינה מהווה, על פי רוב, עילה לפסילת בית המשפט. נקבע, כי אף התבטאויות הקשורות לקביעות עובדתיות או למהימנות, אינן מבססות, כשלעצמן, עילת פסלות במובנה האובייקטיבי (ראו: ע"פ 1742/08 חלף נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 13.5.2008); ע"פ 5368/03 לותם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2003 ); ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.4.2002)). אמנם, במצבים מסוימים עשוי בעל דין לחוש כי בית המשפט גיבש עמדה בעניין המובא לפניו, אולם בין תחושה סובייקטיבית זו לבין המסקנה כי בית המשפט גיבש דעה נחרצת, המקימה חשש ממשי למשוא פנים, ארוכה הדרך. כך בדרך כלל, וכך גם בנסיבות עניינם של המערערים.

לסיום אוסיף כי עיינתי בדפי הפרוטוקול של ישיבות בית המשפט שהובאו לעיוני, ושוכנעתי כי מדובר במשפט כבד ומתמשך נוכח מספרם הרב של העדים המעידים בו, נוכח אופיין של העבירות המיוחסות למערערים ונראה כי המשפט טעון עקב נסיבותיו. מהעיון בחומר שלפני מתקבל הרושם שבכל אלה עושה בית המשפט, ואב בית הדין בראשו, מאמצים לנהל את המשפט באופן רציף ויעיל, ומקבל החלטות דיוניות, ואלה אינן מקימות עילה לפסלותו. יש לאפשר את ניהולו של המשפט המורכב באופן מקצועי, תוך בירור הטענות והראיות לגופן, כדי שהליך ממושך וכבד זה יתנהל ויוכרע באופן ענייני.

אשר על כן הערעור נדחה.