ע"פ 5368/03 יוסף לותם נ. מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטת בית המשפט השלום ברמלה (השופטת ל' פרנקל) שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 1263/01.

1.כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של כליאת שווא (לפי סעיף 377 לחוק העונשין תשל"ז–1977 (להלן חוק העונשין)) ועבירה של תקיפת בת זוג (לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382 (ב)(1) לחוק העונשין). כתב האישום נדון בבית המשפט השלום ברמלה (השופטת ל' פרנקל). במהלך הדיון, הוזמן לעדות מטעם ההגנה, בעלה לשעבר של המתלוננת, היא אשתו של המערער. לקראת סיום החקירה מטעם ההגנה, שאלה באת כוחו של המערער את העד מה הקשר שלו היום למתלוננת או למערער. בית המשפט העיר כי רצונו של העד הוא להכפיש את המתלוננת, ולשם כך הגיע להעיד על אף מקום מגוריו המרוחק. לאחר אירוע זה, בקש המערער מבית המשפט כי יפסול עצמו מלדון בתיק. נטען כי בית המשפט העיר מספר פעמים הערות המצביעות על התרשמותו מעדים שונים. בין היתר, הערות המצביעות על הזדהות עם המתלוננת במהלך עדותה והערות כנגד המערער עצמו, בדבר החיוך הפרוש על פניו. הערות אלה של בית המשפט אף לא נרשמו בפרוטוקול. עם זאת, ההערה המרכזית כנגדה כוונה בקשת הפסלות, הינה ההערה בנוגע לבעלה לשעבר של המתלוננת. התבטאויות אלה מעוררות, כך נטען, חשש סביר למשוא פנים. המשיבה טענה, לעומתה, כי בחלק מטענות המערער יש משום שיהוי, שכן לא נטענו מייד לאחר שנאמרו האמירות על ידי בית המשפט. כן נטען כי אין באמירות אלה כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים.

2.בית המשפט דחה (ביום 11.6.2003) את בקשת הפסלות. נקבע כי ההערה שהופנתה כלפי בעלה לשעבר של המתלוננת לא היה בה כדי להצביע על האמון אשר ניתן בעדות, וכי ההערה נאמרה רק לאחר שהוצהר כי מדובר בשאלה אחרונה המופנית לעד. באשר להערות הנוספות נקבע כי היה על המערער להעלות בגינן טענות פסלות עם אמירתן. בנוסף, בית המשפט ציין כי אין בהתבטאויותיו כדי להביע את דעתו באשר למהימנות העדויות. אשר על כן, הוחלט כי לא הוכח חשש למשוא פנים בניהול המשפט.

3.בערעור שלפני חוזר המערער וטוען כי ההערה שהעיר בית המשפט ביחס לעדות בעלה לשעבר של המתלוננת היא הערה חמורה היוצרת תחושה אובייקטיבית כי בית המשפט חרץ את דינו. זאת אף לפני שנערכה חקירה נגדית. הדבר חמור במיוחד, לטענתו, עקב העובדה שמדובר במקרה אשר יוכרע בהתאם לקביעות מהימנות של העדויות המעטות. בנוסף, מלין המערער על כך שהערות בית המשפט לא נרשמו בפרוטוקול. בנוגע להערות הנוספות הקודמות של בית המשפט, נטען שאין בהעלתן כעילת פסלות משום שיהוי, כיוון שמשקלן המצטבר של ההערות הוא זה שמצביע על חשש למשוא פנים, ולכן לא היה טעם בבקשת פסלות קודמת. המשיבה חוזרת ומתנגדת לבקשת פסלות, וטוענת שאין בכך משום חשש ממשי למשוא פנים.

4.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר המונח לפני, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. הלכה היא כי לא כל התבטאות של בית המשפט, פוסלת אותו מלדון בתיק, אלא יש להראות כי בית המשפט גבש עמדה נחרצת לגבי אשמתו של הנאשם (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608). בעצם הבעת דעה לכאורית, תוך שבית המשפט פתוח לאמץ דעה שונה, אין כדי להביא לפסלות השופט (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 599). אמנם התבטאות השופטת לפיה מטרת העד היא להכפיש את המתלוננת הייתה התבטאות שלא במקומה, ומוטב היה שלא הייתה נאמרת, ועם זאת, יש בכך כדי להצביע על התרשמות ראשונית בלבד. על כן, לא הוכח כי ננעלה דעתה. כך גם לגבי שאר ההתבטאויות, כל אחת בפני עצמה, ולגבי הצטברותן יחד. משכך החלטתי, אין צורך לדון בטענת השיהוי.

הערעור נדחה.