ע"פ 4482/16 ע"פ 4482/16

בבית המשפט העליון

בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 4482/16

לפני:

כבוד הנשיאה מ' נאור

המערערים:

1.מפעלי ברודני בע"מ

2.גרייב את שמשום בע"מ

3. וליד גרייב

4. ענאן שמשום

5.בני פאוזי שמשום בע"מ

נ

ג

ד

המשיב:

הועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עילית

ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום נצרת מיום 30.05.2016 בתיק תוב 2939-02-12 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' שרון-גרין

בשם המערערים: עו"ד עימאד ח'מאיסי

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (השופטת ד' שרון-גרין ) מיום 30.5.2016 שלא לפסול עצמו מלדון ב-תו"ב 2939-02-12.

1.

נגד המערערים, המפעילים אולם אירועים, הוגשו כתבי אישום בגין עבירות בנייה שונות, ובהתאם להסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים ניתן ביום 16.3.2015 גזר דין אשר כלל צו הפסקת שימוש, צו התאמה להיתר וצו סגירה לבניה הבלתי חוקית ולהפעלת העסק ללא היתר, תוך שנקבע כי הצווים יכנסו לתוקפם ביום 15.12.2015 אלא אם יאחזו המערערים במועד זה בהיתרים כדין. מאז פעלו המערערים להשגת ההיתרים הנדרשים, תוך שבקשו – וקבלו – מספר ארכות לכניסת הצווים לתוקף. כך עד ליום 4.5.2016 שבו בית המשפט השלום דחה על הסף בקשת ארכה שהגישו המערערים. המערערים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה מיום 4.5.2016, וביום 24.5.2016 החליט בית המשפט המחוזי לתת תוקף להסכמת הצדדים שלפיה התיק יושב לבית משפט השלום כדי שידון לגופן בבקשות שנדחו על הסף. הדיון בבית משפט השלום נקבע ליום 30.5.2016, והמשיבה הגישה יום קודם לכן – שהיה יום ראשון בשבוע, יום מנוחתו של ב"כ המערערים – התייחסות לבקשת המערערים להיתר בנייה. על התייחסות זו נודע לב"כ המערערים, לטענתו, רק בדיון ביום 30.5.2016. בפתח הדיון בקשה ב"כ המערערים דחייה קצרה של הדיון הן כדי לאפשר לו להגיב באופן ענייני להתייחסות המשיבה, הן כדי לאפשר לו שהות להזמין לדיון את המצהירים מטעם המערערים. השופטת לא נעתרה לבקשת הדחייה. לאחר מכן בקש ב"כ המערערים כי השופטת תפסול עצמה מלדון בתיק, תוך שטען כי השופטת רמזה באשר לעמדתה ביחס לבקשת הארכת המועד, אף שזו טרם נדונה. המשיבה התנגדה לבקשת הפסלות. השופטת דחתה את בקשת הפסלות בהחלטה מנומקת, ומכאן הערעור שלפניי.

2.

המערערים טענו כי ביסוד בקשת הפסלות עמדו דברים שהשמיעה השופטת בתגובה לבקשת ב"כ המערערים לדחות את מועד הדיון, דברים כגון: "האם ב"כ המבקשים סבור שבית המשפט צריך ללכת אחר כל מהלך תכנוני שהמבקשים נוקטים, האם בית המשפט צריך לקבל כל בקשה להארכת מועד בגלל שננקטים הליכים, האם בית המשפט צריך ללכת שבי אחרי תכנונים שהמבקשים נוקטים". לטענת המערערים, טעתה השופטת לחשוב שביסוד בקשת הפסלות עומדת בכלל החלטתה בעניין מועד הדיון, וכי די בטעות זו כדי לקבל את הערעור. עוד טענו המערערים בהקשר זה, כי התעקשותה של השופטת שלא לדחות את מועד הדיון אף לא לימים ספורים בכדי לאפשר דיון ענייני, יוצרת חשש ממשי כי דעתה נעולה ומגובשת. בנסיבות אלה, טענו המערערים, נוצר חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילתה של השופטת מלדון בתיק.

3.

לאחר שעיינתי בטענות המערער, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

4.

כידוע, בהתאם לאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המבחן לפסלות שופט הוא קיומן של נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. טענתם המרכזית של המערערים סבה על התבטאויות של המותב שמהן ניתן, כביכול, להסיק כי הוא גיבש את עמדתו קודם לדיון. הכלל הרגיל בנוגע לטענות מסוג זה, כי בעצם הבעת עמדה לכאורית – תוך שבית המשפט פתוח לאמץ דעה שונה – אין כדי לגבש עילת פסלות (וראו, למשל: ע"פ 5368/03

לותם נ' מדינת ישראל (26.6.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 192 (2006)).

המערערים טענו כי השופטת אמרה דברים שיש בהם כדי ללמד שהיא גיבשה עמדתה ביחס לבקשה טרם שזו נדונה לגופה. דברים שנאמרו – אם נאמרו על ידי השופטת – לא תועדו בפרוטוקול. אך גם אם אניח כי אכן נאמרו על ידי השופטת דברים ברוח זו, הרי שאין בהם כדי ללמד על גיבוש עמדה מוקדמת העולה כדי חשש ממשי למושא פנים. כפי שנפסק, את הדברים יש לבחון בהקשר שבו נאמרו ובהתחשב בנסיבות העניין (ראו, למשל: ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל (19.4.2005)). בעניין הדברים שנטען שנאמרו, הם היו בתגובה לבקשת המערערים כי מועד הדיון יידחה, ובהקשרה של בקשה זו. הדברים לא נאמרו ביחס לבקשת הארכת מועד כניסת הצווים לתוקף, שהיא היא שעומדת במרכז ההליך, ויש בהם – לכל היותר – כדי להצביע על הסתייגותה של השופטת מהתנהלותם הדיונית של המערערים. גם השופטת ציינה בהחלטתה, מפורשות, כי היא לא גיבשה כל עמדה לגבי הבקשה טרם שמיעתה לגופה, וממילא גם לא הביעה כל עמדה כזו. בנסיבות כאלה, לא קמה עילה לפסילת מותב.

5.

סוף דבר – הערעור נדחה.