פרטי ההליך
בבית המשפט
העליון
ע"פ
293/05
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערערים:
1. יעקב
קקון
2. גולן קקון
3. מתי חילואני
4. מישל אלבז
5. אבי טובול
6. דוד אסור
7. יצחק קיסוס
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטת פסלות של בית המשפט המחוזי בחיפה
בתיק פ"ח 15/03 מיום 6.1.05 שניתנה על ידי השופטים:
ש' ברלינר, ב' בר-זיו, ר' סוקול
בשם המערער 1: עו"ד
דוד יפתח ; עו"ד שרון אבישר
בשם המערער 2: עו"ד
אסי בוחבוט
בשם המערער 3: עו"ד
שרון שלמה
בשם המערער 4: עו"ד
פלג קימלוב סימי
בשם המערער 5: עו"ד
אביעד רייפר
בשם המערער 6: עו"ד
רועי קרן
בשם המערער 7: עו"ד
ירום הלוי
בשם המשיבה: עו"ד אריה
פטר
פסק-דין
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ש' ברלינר והשופטים ב' בר-זיו ור' סוקול) מיום 6.1.05 שלא לפסול עצמו מלשבת בתיק פ"ח 15/03.
1.כנגד המערערים הוגשו כתבי אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 104/03, שתוקן בשלב מאוחר יותר לתפ"ח 15/03), המייחסים להם, בין היתר, שורת עבירות חמורות של רצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לפשע, חבלה חמורה ונשיאה והובלה של נשק. כתב האישום בתפ"ח 104/03 כלל, במקור, נאשם נוסף – דוד אטיאס. אטיאס חתם (ביום 26.10.03) על הסכם עד מדינה ובמסגרתו הופרד אישומו מעניינם של המערערים. בשלב מאוחר יותר נחתמה עימו עסקת טיעון, לאחר שהסכם עד המדינה בוטל (ביום 26.12.03) מחמת הפרתו על ידי אטיאס. במסגרת עסקת הטיעון אטיאס נקרא להעיד במשפטם של המערערים. במהלך חקירתו הנגדית על ידי בא כוח המערערים 1-2 נשאל אטיאס על הודעות שמסר למשיבה, המפלילות, לכאורה, את זאב רוזנשטיין בפרשה עובדתית שאינה קשורה לאישומים שהוגשו כנגד המערערים. בשלב מסוים נשאל בא כוח המערערים 1-2 על ידי סגן הנשיא ש' ברלינר, האם הוא רוצה להמשיך בכיוון חקירה זה. בא הכוח ענה בחיוב. לאור תשובתו שאלה השופטת ב' בר-זיו:
"אבל מה זה רלוונטי מר יפתח [בא כוח המערערים 1-2 – א.ב.], אז הוא [אטיאס – א.ב.] שיקר בפרשת רוזנשטיין, אז מה זה משנה למשפט כל כך?"
ובהמשך:
"מה זה כל כך משנה? אדוני יש פסיקה של בימ"ש עליון שאפשר גם להפריד חלקים, אז תתקדם."
2.על רקע זה ביקשו המערערים לפסול את השופטת בר-זיו. לטענתם, מהתבטאותה של השופטת נלמד כי היא חרצה את דינם של המערערים. זאת משום שמדבריה נראה שהיא החליטה להתעלם, לצורך משפטם של המערערים, משאלת מהימנותו של אטיאס בפרשת רוזנשטיין. המשיבה טענה, כי אין בהתבטאות זו כדי להקים עילה לפסילת השופטת. בית המשפט (מפי השופטת בר-זיו) דחה את הבקשה. וכך נקבע:
"לאחר ולכל אורך הדרך, הציג עו"ד יפתח "הלכה" לפיה החשש שדברי אטיאס בלבד די היה בהם כדי לשלוח את רוזנשטיין למאסר עולם, ביקשתי להסב את תשומת לבו להלכה אחרת, לפיה ניתן להפריד עדויות וניתן להתקדם בתיק לאחר שהוא כבר דן ארוכות בנושא זה, והעד עצמו הודה כי המציא חלק מהעדויות בעניין זה.
לא היה בכך בשום פנים ואופן כדי להביע דעה כל שהיא על האישומים, על אחריות הנאשמים. אין לי דעה כזו, ואין כל חשש למשוא פנים כלפי הנאשמים."
3.על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שבפני. המערערים חוזרים על טענתם ומדגישים את חשיבות חקירתו הנגדית של אטיאס לשם הוכחת חפותם. המשיבה טוענת, כי ביסוד התבטאותה של השופטת עומד הצורך בקידום החקירה הנגדית ומיקודה באישומים עצמם, ואין בה משום גיבוש עמדה שלילית כנגד המערערים המקימה עילה לפסילתה.
4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. טענת המערערים מכוונת כנגד התבטאות של בית המשפט. השאלה העומדת לדיון היא, האם יש בהתבטאותו של בית המשפט משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים. כפי שכבר נפסק, סופיות העמדה נגזרת מן האופן שבו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה הובעה והוכרעה (ראו בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 588-589, 604-606; ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608, 625). בנסיבות המקרה חקירתו הנגדית של אטיאס נמשכה (לפחות) ארבע שעות, בהן נחקר העד על דבריו בפרשת רוזנשטיין. בית המשפט ביקש לקדם את החקירה הנגדית, לאחר שסבר כי שאלת מהימנותו של העד בפרשת רוזנשטיין מוצתה. וכך, בית המשפט (מפי סגן הנשיא ברלינר) שואל את בא כוח המערערים 1-2 "האם אתה רוצה להמשיך לשמוע את זה?" (עמ' 1460 לפרוטוקול הדיונים); "אדוני רוצה שנשמע עוד?" (עמ' 1461); "מר יפתח, אני חושב שהנקודה הזו הובררה... אני הייתי מצפה [ו]מקווה שאדוני יסיים היום את החקירה" (עמ' 1479). כך גם הוער (מפי השופטת בר-זיו), כי "את הפרשה הזו כבר מיצית" ו"תעבור לנושאים הבאים. אבל הוכחת את הנושא הזה. מיצית אותו" (עמ' 1460). על רקע זה, דעתי היא כי עניינה של ההתבטאות, ושל ההתבטאויות המובאות לעיל, הוא בייעול ההליך. בית המשפט סבר, כי חקירת העד בפרשת רוזנשטיין מיצתה עצמה. בכך, ומבלי להביע עמדה באשר לנכונות עמדת בית המשפט, אין כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים (ראו ע"פ 391/02
צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בית המשפט אינו מביע עמדה שלילית (או חיובית) ביחס למערערים. מטרתו הוא להעיר למערערים, לאחר ניהולה של חקירה בת (לפחות) ארבע שעות, כי יש מקום לעבור מבחינת מהימנותו של העד בפרשת רוזנשטיין אל בחינת מהימנותו ביחס לעובדות כתבי האישום שהוגשו כנגד המערערים. אכן, "דרך ניהול ההליך, לרבות קצב שמיעת הדיונים, קבילות הקלטת, רישום הפרוטוקול וצו ההבאה, אינם מבססים עילת פסלות. הוא הדין לעניין התערבות בית המשפט בחקירה הנגדית" (ע"פ 5084/02 רבינוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
אשר על כן, דין הערעור להידחות.
ניתן היום, י"ד שבט, תשס"ה (24.01.05).
ה
נ ש י א