ע"פ 6947/06 משה שפי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח תקווה (השופטת ל' לב און ) מיום 9.7.06 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 1986/03.

1.כנגד המערער הוגש ביום 2.7.03 כתב אישום בגין חשד לתקיפת שוטר, להפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו והחזקת סם לצריכה עצמית. בתחילת המשפט ייצג המערער את עצמו, ורק לאחר שהחלו להישמע ראיות התביעה שכר את שירותיו של עורך-דין. במסגרת דיון בתיק, אשר התקיים ביום 22.6.06, הסתבר למערער כי השוטר, אשר המערער נחשד בתקיפתו, ואשר הינו עד התביעה המרכזי (להלן: השוטר ), משמש מזה כשלוש שנים כתובע משטרתי, ובמסגרת תפקידו מופיע הוא תכופות בבית משפט השלום בפתח תקווה. נוכח עובדה זו, וכן נוכח טענות של המערער בדבר עוינות שמגלה כלפיו בית המשפט, הגיש בא-כוח המערער בקשה לפסול את השופטת ולהעביר את הדיון בתיק לבית משפט בעיר אחרת.

בית המשפט (השופטת ד' לב-און ) דחה את הבקשה. השופטת הבהירה כי בית המשפט אינו מגלה עוינות כלפי הנאשם, ואף ניסע לסייע לו בשלב בו לא היה המערער מיוצג. כן קבעה השופטת כי אין כל יסוד לטענת המערער בדבר קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובעים המשטרתיים לבין בית המשפט, אשר מצדיקה את פסילתה. השופטת הוסיפה כי בקשה להעברת דיון לבית משפט בעיר אחרת צריכה להיות מוגשת בהליך אחר.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני, במסגרתו מבקש המערער כי אורה על פסילתה של השופטת קמא, ולחלופין, כי אמליץ לשופטת להעביר את המשך הדיון בתיק אל שופט אחר. יוער, כי בהתאם לאמור בהחלטתה של השופטת, הגיש המערער ביום 16.8.06 לנשיא בתי משפט השלום במחוז מרכז, השופט י' פרגו , בקשה דחופה להעברת הדיון לבית משפט אחר במחוז המרכז. בקשה זו נדחתה, מאחר שלא נמצאה הצדקה להעברת הדיון לבית משפט אחר, בעיקר נוכח השלב המתקדם בו נמצא הדיון, אשר החלה בו כבר פרשת ההגנה.

2.בערעור שבפניי חוזר המערער על עיקר טענותיו בבית המשפט קמא, כשהוא מבקש להשתית את בקשת הפסילה על שני אדנים. האחד, הינו העובדה כי עד התביעה המרכזי משמש מזה כשלוש שנים כתובע משטרתי, המופיע תדיר בפני השופטת קמא. לגישת המערער, בין השופטת ובין התובעים המשטרתיים המופיעים בפניה כעניין שבשגרה נרקמת מערכת יחסים מיוחדת. המערער אף מצא טעם לפגם בעובדה שהשופטת לא מצאה לנכון לציין את עובדת היכרותה עם העד המרכזי, עובדה אשר התגלתה לו באקראי. עוד הדגיש המערער כי נוכח העובדה שגרסתו של המערער בתיק הינה שהשוטר תקף אותו שלא כדין, ועל מנת להצדיק זאת טפל על המערער אשמה כי ניסה לזרוק סם שהיה ברשותו, וכן כי תקף את השוטר בעת שזה ביקש ממנו להזדהות, הרי שלהכרעתה של השופטת בתיק השלכות מרחיקות לכת ביחס לשוטר.

טענתו השניה של המערער הינה כי לאורך כל המשפט חש כי השופטת קמא עויינת אותו, עד כדי התעוררות חשש ממשי למשוא פנים. תחושותיו אלה של המערער נובעות, כך לטענתו, ממספר סיבות: ראשית , בית המשפט קמא קוצב את חקירותיו הנגדיות באופן שמונע ממנו למצות את שאלותיו וכן דוחה את כל התנגדויותיו של המערער; שנית , בתחילת המשפט, לבקשת התביעה אשר חזרה בה מהאישום, זוּכָּה המערער מעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, וחרף זאת התירה השופטת את הגשתו מחדש של אישום זה שתי ישיבות לאחר מכן, תוך הפרת הכלל האוסר על כפל דין, אשר קבוע בסעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ); שלישית , המערער טוען כי דברים שאמרה השופטת בדיון, לפיהם השוטר מופיע בפני כל השופטים שבבית משפט השלום בפתח תקווה הדנים בתיקים פליליים, ועל כן אין למי להעביר את התיק, לא מצאו דרכם אל הפרוטוקול, וכי השופטת התעלמה מבקשתו לתיקון הפרוטוקול; רביעית , המערער מלין על העובדה שבית המשפט ייעץ לתביעה שלא לחדש במסגרת אותו תיק את ההליכים כנגד אדם חיון, שאמור להיות עד הגנה מטעם הנאשם, והיה בשעתו נאשם נוסף בתיק אך ההליכים נגדו הותלו עקב טענת התביעה כי יש קושי לאתרו; וזאת על מנת שניתן יהיה לסיים במהירה את משפטו של המערער. לטענת המערער, מדובר בהתערבות בוטה של בית המשפט בשיקול דעת המסור בלעדית לתביעה, במטרה לפגוע במערער. בדיון שהתקיים בפניי אף הרחיק בא-כוח המערער לכת כאשר רמז כי מהתנהלותם של הדברים עולה מסר כלפי מר חיון, לפיו אם ישמש כעד הגנה במשפטו של המערער, אזי יחודשו ההליכים נגדו.

3.באת-כוח המדינה דחתה את טענות הסנגור, בהדגישה כי בית המשפט קמא עשה מאמצים לסייע למערער בשלב בו לא היה מיוצג, ואף איפשר, לאחר שהמערער בחר לשכור את שירותיו של עורך-דין, לחקור עדים מחדש, עובדה אשר הצדיקה את הגבלת משך החקירות, עליה מלין המערער. כן טענה באת-כוח המדינה כי היכרות קודמת, אשר מבוססת על יחסי עבודה, אינה מהווה עילה לפסלות. באת-כוח המדינה הדגישה כי טענותיו של המערער בדבר חידוש האישום בגין עבירת החזקת סם לצריכה עצמית הינן עילה להגשת ערעור, ולא לבקשת פסלות. באת-כוח המדינה אף הפנתה את תשומת לב בית המשפט לכך שמרבית טענותיו של המערער הועלו כבר בבקשת פסלות קודמת שהוגשה ביום 21.2.2006, ואשר נדחתה על ידי השופטת.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. באשר לטענת המערער בדבר יחסי הקרבה המתקיימים בין השופטת ובין העד המרכזי, בהיותו תובע משטרתי המופיע תדיר בפניה, כבר נקבע כי ככלל, היכרות אשר מבוססת על יחסים מקצועיים גרידא, אינה מהווה עילת פסילה. לעניין זה יפים דבריו של הנשיא (בדימ') ברק בע"פ 5756/95 עתמאנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"אילו נתבקשתי על ידי מי מהצדדים לפסול שופט בשל כך שהוא מכיר היטב נאשם-עורך דין, הייתי מסרב לבקשה. היכרות מקצועית גרידא שאינה מבוססת על ידידות או קשר אישי אחר, אינה צריכה למנוע שופט לדון בעניינו של עורך דין הנאשם בפלילים. עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו:

'... היכרות, ותהיה זו היכרות שבהווה, אינה הופכת את השופט לפסול. היא אינה יוצרת מראש חריצת דין אישית כה מהותית כלפי האדם עד שיהיה בכך כדי ליצור נטיית לב המשתלטת על שופט מקצועי בעזות כה רבה עד שאינו יכול להגיע להכרעה ענינית. זהו תחום מובהק אשר בו בא לידי ביטוי היישום של אמת המידה של השופט המקצועי היודע להשתחרר מהשפעתה של היכרות שיגרתית עקב כוחו והרגלו של בעל משרה שיפוטית היודע להתעלות מעל השפעתה של היכרות שיגרתית'.

(מ. שמגר, 'על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע', גבורות לשמעון אגרנט, 87 (התשמ"ז)".

בנסיבות המקרה, השתכנעתי כי ההיכרות האמורה אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים, או כי דעתה של השופטת "ננעלה", עד כי ניתן לראות בהמשך המשפט משום "משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605). יצוין, כי בעובדה שהשופטת לא מצאה לנכון להזכיר את עובדת היותו של העד המרכזי תובע משטרתי, אין כדי להטיל דופי בהתנהלותה, וניתן אף לראות בכך ראיה לכך שהשופטת לא ייחסה חשיבות מיוחדת לתפקידו זה במסגרת ניהול המשפט.

5.באשר לתחושותיו של המערער כי בית המשפט קמא מגלה כלפיו עוינות, הרי שאלה מבוססות בעיקר על החלטות דיוניות אשר התקבלו על ידי השופטת. כבר נפסק לא אחת כי החלטות הנוגעות לסדר הדין, כגון קציבת משך הזמן של חקירה נגדית, התרת שאלות בחקירה או איסורן, רישום פרוטוקול ותיקונו וכיוצא באלה, יכולות אמנם לשמש טעם לערעור או לבקשת רשות ערעור, אולם אין הן מהוות, כשלעצמן, טעם לפסילתו של שופט (ראו: ע"פ 1368/91 בטיטו נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 259, 260-261; ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"פ 391/02

צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 5214/05 אוחיון נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם);

ע"א 1622/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו) 174-176). גם קיומן של מספר החלטות דיוניות, אשר פועלות לכאורה כנגד המערער, אינן מהוות עילת פסלות, שכן "אין מסיקים מסקנה בדבר משוא פנים כביכול מתוך חיבורן האריתמטי של טענות דיוניות שנדחו או נתקבלו" (ע"פ 3504/92 הלפרן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). רק במקרים נדירים ניתן יהיה להסיק מסקנה בדבר קיומו של חשש ממשי למשוא פנים על פי החלטותיו הדיוניות של השופט היושב לדין, כגון מקום בו ההחלטות הדיוניות כללו התבטאויות חריגות או שהן בלתי סבירות בצורה קיצונית (ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט

(תשס"ו) 178). ההחלטות הדיוניות שקיבלה השופטת בענייננו אינן חורגות מגדר ניהולו התקין של המשפט, ואין הן מהוות עילה לפסלות. יתרה מזאת, כפי שציינה באת-כוח המדינה, בית המשפט אף עשה מאמצים לסייע למערער, בשלב בו הלה לא היה מיוצג. אף אם בלבו של המערער אכן התעורר חשש כי בית המשפט עוין אותו, הרי שמדובר בחשש סובייקטיבי, אשר אינו מקים עילת פסלות (ראו: ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247, 250-249; רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה , פ"ד מד(3) 758, 760; ע"פ 11726/04 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 115-114).

באשר לטענתו של המערער כנגד החלטת השופטת לאפשר את חידוש האישום בגין עבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית, יצוין כי לא רק שהכללתה בבקשת הפסלות שבפניי אינה מקיימת את הדרישה הקבועה בסעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיה יש להעלות את טענת הפסלות בהזדמנות הראשונה (ראו ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה , פ"ד מה(3) 790, 791), אלא שטענה זו הועלתה כבר בבקשת הפסלות הראשונה שהגיש המערער ביום 21.2.06, ואשר נדחתה על ידי בית המשפט קמא, מבלי שהוגשה על דחייה זו ערעור. די בכך בלבד כדי לדחות טענה זו. ממילא, גם החלטה זו היא החלטה שבסדר הדין, אשר המקום להעלות טענות נגדה אינו בבקשת פסלות, אלא בערכאת ערעור, כפי שאף ציינה השופטת עצמה בהחלטתה בבקשת הפסלות הראשונה.

אף בעובדה שבית המשפט קמא הציע לתביעה לחדש את ההליכים נגד מר חיון שלא במסגרת אותו הליך, אלא בכתב אישום נפרד, אין כל עילת פסלות. לא מצאתי בדבריו אלו של בית המשפט קמא את אשר ביקש המערער לייחס לו. על פניו, נראה כי כל העומד מאחורי דברים אלה הינו רצונו של בית המשפט לייעל את הדיון ולהימנע מפתיחתו מחדש של הליך, אשר נמצא כבר בשלבים מתקדמים והתנהל משך כארבע שנים. בע"פ 6404/05 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) התייחס הנשיא (בדימ') ברק לטענה דומה, באומרו:

"עצם העובדה שבית המשפט הסב את תשומת לב המשיבה, עובר להקראה, כי נפלה שגגה בכתב האישום אינה מביאה, מניה וביה, לפסילתו. אכן, בית המשפט אינו יורד לזירת ההתנגשות עם בעלי הדין, אולם אין פירושו של דבר שעליו להמתין בצד כאשר מתבצעות טעויות פרוצדורליות גלויות, מצד מי מהצדדים, אשר יפריעו לנהל דיון תקין עם הימשכו של המשפט. לשיטת המערער, יש בעצם התערבותו של בית המשפט משום סיוע למשיבה להרשיעו. אינני סבור כך. לכל היותר מדובר בחשש סובייקטיבי של המערער, שאינו מקים עילת פסילה. על המערער היה לבסס תשתית עובדתית אובייקטיבית המעידה על משוא פנים מצד בית המשפט, שכן לא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לעניין זה אלא השאלה היא האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט... בנסיבות העניין, העובדה כי בית המשפט העיר למשיבה אודות הטעות שנפלה בכתב האישום אינה מקימה את אותו חשש ממשי בראייה אובייקטיבית שיש בכוחו לפסול את בית המשפט".

6.לסיכום, המערער לא הציג כל עילה מבוססת לפסילתה של השופטת קמא. היכרותה של השופטת עם העד המרכזי במשפט הינה היכרות על רקע מקצועי, אשר אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים, ואף טענותיו של המערער בדבר עוינות שמגלה כלפיו בית המשפט קמא נובעות, לכל היותר, מתחושותיו הסובייקטיביות, אשר בהן אין כדי להביא לפסלותה של השופטת.

נוכח כל האמור לעיל דין הערעור להידחות.