ע"פ 2249/11 עידן בן חיים נ. מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה תל אביב יפו (השופטת נ' פראג-לבוא ) שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פל-1227/08.

1.

ביום 6.4.2008 הוגש נגד המערער כתב אישום, בגין נהיגה בשכרות. בתחילה כפר המערער בכתב האישום, אך ביום 10.1.2010 חזר בו מכפירתו ובהסתמך על הודאתו הורשע בעבירה שיוחסה לו. באותו היום נטענו הטיעונים לעונש, ונוכח שאיפתה של התביעה למאסר בפועל התבקש תסקיר מבחן.

ביום 15.4.2010 הוגש תסקיר מבחן שעל פיו נמנע קצין המבחן מהמלצה. זאת, נוכח אי שיתוף הפעולה של המערער עם שירות המבחן, יחסו לעבירות שעבר וחוסר נכונותו לקחת אחריות ולהשתתף במסגרות טיפוליות. הדיון שנקבע ליום 18.4.2010 לצורך קבלת התסקיר ומתן גזר הדין לא התקיים בשל אי התייצבות המערער, ודיון נוסף לצורך זה נקבע ליום 12.5.2010. בינתיים הגיש קצין המבחן, מיוזמתו, עדכון לבית המשפט, שלפיו החל המערער באבחון בעמותה העוסקת בטיפול במכורים לאלכוהול, וכן שיפר את שיתוף הפעולה עם שירות המבחן. נוכח עובדות חדשות אלה המליץ קצין המבחן לדחות את הדיון בחודשיים נוספים שלאחריהם יוכל להמליץ המלצה מגובשת בעניין המערער.

2.

ביום 12.5.2010 נערך דיון ונשמעו טיעונים נוספים לעונש. בית המשפט החליט שלא להמתין לתסקיר נוסף. לאחר ששמע את הטיעונים, כמו גם את המערער עצמו ואת אימו, ולאחר שהתייחס לכלל הנימוקים לקולה ולחומרה, ובהם העובדה כי למערער עבירות נהיגה בשכרות נוספות, כמו גם עבר פלילי "מכובד למדי" בעבירות אלימות וסמים, קבע בית המשפט כי זו הפעם גדש המערער את הסאה, וגזר עליו 15 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי של שנה למשך 3 שנים, ופסילת רשיונו למשך 5 שנים.

3.

ביום 13.5.2010 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ערעור על חומרת העונש. הערעור במחוזי התקבל, והתיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך גזירת העונש מחדש. בית המשפט המחוזי (השופט ג' נויטל ) ציין, כי בפניו תסקיר מבחן נוסף, המשקף את התרשמות שירות המבחן מנכונותו של המערער להמשיך בתהליך השיקום בו הוא מצוי, והממליץ על המרת עונש המאסר בעבודות שירות. בית המשפט גם ציין כי לדעתו היה על בית משפט השלום להמתין לתסקיר המבחן ולא לגזור את דינו של המערער. עם זאת הבהיר בית המשפט כי אף שיש מקום לתת עדיפות לאופציה השיקומית הרי שאל למערער להסתפק בפתיחת הדלת לאפשרות זו, ויש להמשיך ולקיים מעקב אחר התקדמותו בתהליך השיקום.

4.

ביום 17.3.2011 התקיים דיון בפני בית משפט השלום לתעבורה (השופטת

נ' פראג-לבוא ), לשם גזירת עונשו של המערער בשנית. בא כוח המערער ביקש מיד בפתח הדיון את פסילת בית המשפט (להלן: בקשת הפסלות ), בטענה כי קיימת אצל המערער תחושה כי בית המשפט גמר אומר להחמיר בעונשו ולא יוכל לתת לו הזדמנות אמיתית לשיקום. התובעת התנגדה לבקשה בשל העובדה כי רק חלק מהעונש אמור להיגזר מחדש, ושאר מרכיבי הענישה עתידים היו להיוותר על כנם, בהסכמת הצדדים.

בית המשפט דחה את הבקשה (להלן: החלטת הפסלות ). בהחלטה מנומקת שהתקבלה במעמד הצדדים הבהיר בית המשפט, כי אין חשש למשוא פנים ביחס למערער, וכי הקביעות השונות של בית המשפט המחוזי נבעו מכך שהיה מונח בפניו תסקיר מבחן עדכני המעלה נתונים אחרים.

5.

על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ובמסמכים שצורפו לו הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. ההלכה בבית משפט זה היא כי עילת הפסלות היא חשש למשוא פנים בהליך הקונקרטי, ולפיכך יש לבחון כל מקרה לגופו. על פי הלכה זו אין בהחזרת התיק לדיון חוזר לאחר קבלת הערעור כדי להקים בהכרח עילת פסלות (ראו: ע"פ 7724/02 יוסף צבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם 3.10.2002). בענייננו, עומדים כעת בפני בית המשפט נתונים אחרים משעמדו בפניו בעת גזירת הדין לראשונה, ואל אלה יתווספו נתונים חדשים נוספים, ולפיכך יהיה על בית המשפט ממילא לשקול את כלל הנתונים ולקבל החלטה חדשה.

לבסוף, גם תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי בית המשפט נהג כלפיו בעוינות וגיבש דעה קדומה לגביו, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט. על מנת שתקום עילת פסלות על המערער להראות כי מתעורר, בנסיבות העניין, חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2007); ע"פ 6947/06 שפי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2006) וראו יגאל מרזל,

דיני פסלות שופט 140 (2006)).

אשר על כן, הערעור נדחה.