ע"פ 1006/11 מרדכי כהן נ. מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (השופטת ל' יונג-גפר ) שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 10969-07-08.

כנגד המערער הוגש ביום 23.07.2008 כתב אישום, המייחס לו עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, חבלה במזיד ברכב ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיפים 275, 413 ו-244 לחוק העונשין, וכן נהיגת רכב מנועי ללא רישיון לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה. על פי הנטען, עבר המערער מחסום משטרתי שהוצב בכביש 90, ונמנע מלציית להוראת השוטרים שבמחסום לעצור. בהמשך, ברח המערער מניידת משטרה שדלקה אחריו, אך כאשר ניסה לפנות פנייה חדה התנגש במדרכה ורכבו נעצר. כאשר עצרה הניידת מאחוריו והשוטר שנהג בה יצא על מנת לשוחח עם המערער, נסע האחרון בפתאומיות לאחור, נחבט בניידת שעמדה מאחוריו והמשיך בנסיעה, ולאחר מכן במנוסה רגלית. כל אלה עשה המערער על פי הנטען בהיותו פסול מלנהוג, עובדה שהייתה ידועה לו. בנוסף נטען בכתב האישום כי כאשר נתפס, ביקש המערער מהשוטרים שעצרוהו כי לא יגישו תלונה על התנהגותו וכי ישחררו אותו.

הדיון בתיק הפלילי התנהל במשך כשנתיים, בהן כפר המערער בכתב האישום. טענת ההגנה העיקרית של המערער הינה כי השוטר שנהג בניידת (להלן: השוטר אזרן ) המעורבת באירועים אינו דובר אמת, ובפועל היה זה השוטר אזרן שהתנגש במערער, ולא להיפך. לצורך הוכחת טענתו ביקש המערער להציג לבית המשפט אינדיקציות למקרים קודמים שבהם, כך טען, כבר העיד השוטר אזרן עדות שקר. במסגרת ניסיונות אלה פנה המערער - בשלב מאוחר יחסית של הדיון בתיק הפלילי - למחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש ), ובעקבות פנייתו התקבלה בפרקליטות המדינה ההחלטה לפתוח תיק חקירה בעניין. בעקבות החלטה זו פנה המערער לבית המשפט, וביקש לדחות את ההליכים בתיק הפלילי עד לקבלת ממצאי חקירת מחלקת חקירות שוטרים. בהחלטתו מיום 09.12.2010, ושוב מיום 21.12.2010, הבהיר בית המשפט (השופטת יונג-גפר ) כי אינו מוסמך לעכב הליכים בתיק. לאחר קבלת החלטה זו נמנע המערער מלהופיע לדיון שנקבע לצורך מתן הכרעת דין. בהחלטתה מיום 25.01.2011 בנוגע לדחיית הדיון התייחסה השופטת להודעת המערער לפיה לא יגיע לדיון בשל מחלה, וציינה כי לא הובא בפניה אישור מחלה תקף. בנוסף, העירה השופטת לגבי האפשרות כי המערער מנסה לעכב את ההליכים בתיק באופן מלאכותי, לאחר שהובהר לו כי אין ביכולתו של בית המשפט להורות על עיכוב ההליכים.

בדיון הבא, שנערך ביום 2.3.2010, ביקש בא כוחו של המערער מבית המשפט שיפסול עצמו, בהתבסס על החלטתו המוזכרת לעיל והתבטאויותיו בה לגבי ניסיונות המערער לדחות את הדיון בתיק. בנוסף, טען בא כוחו של המערער כי התנהלותו של בית המשפט לכל אורך ההליך מאופיינת בנטייה לצד המאשימה ובהפליה לרעת המערער. לאחר ששמעה את טיעוני הצדדים באריכות, החליטה השופטת יונג-גופר כי לא קמה עילת פסילה במקרה זה, משום שכידוע אין קמה עילת פסילה בהתבסס על החלטות דיוניות של בית המשפט. באופן ספציפי הבהירה השופטת כי ההחלטה העומדת במרכז בקשת הפסלות התקבלה בדיון הכרעת הדין, כאשר טיוטת פסק הדין הייתה כתובה כבר, ולפיכך גם אם לכאורה ניתן לראות בה אינדיקציה לקיומו של משוא פנים כלשהוא, הרי שהלה התגבש רק לאחר כתיבת פסק הדין.

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער שב ומעלה את הטענות כנגד החלטותיו של בית המשפט, המעידות לטענתו על דעה קדומה כנגד המערער. הוא מציג את ההחלטה האחרונה העוסקת בדחיית דיון הכרעת הדין כזו שהגדישה את הסאה, והובילה אותו לבקש את פסילתו של המותב – בקשה ממנה נמנע עד כה, לטענתו, מתוך תקווה כי בית המשפט ישנה יחסו אליו בהמשך הדיון.

דין הערעור להידחות. טענותיו של המערער עוסקות רובן ככולן בהחלטות שקיבל בית המשפט הנוגעות לקבלת ראיות, שמיעת עדים וקביעת מועדי דיונים. הלכה מושרשת היא, כי ניהול ההליך הדיוני מסור לערכאה הדיונית, וכבר קבענו בעבר, כי אין בהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט, כשלעצמן, כדי לבסס עילה לפסילתו (ראו: ע"פ 1504/07 נעים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2007); ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.2002)). המבחן המשפטי הינו מבחן אובייקטיבי ועל בעל הדין להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, המעיד כי בית המשפט אינו פתוח לשכנוע (ראו: יגאל מרזל דיני פסלות שופט 175-176 (2006)). רק במקרים קיצוניים, בהם החלטותיו הדיוניות של בית המשפט פוגעות בזכותו של בעל דין להליך הוגן, ועולה מהנסיבות כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המשפט, תקום עילה לפסילתו של המותב הדין בתיק (ע"פ 6288/08 גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז (לא פורסם, 23.10.2008); ע"פ 5609/06 בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.2006); ע"פ 10796/05

שליסל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.2005); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 182 (2006)). בנסיבות העניין אף לא ראיתי ממש בטענות המערער לגופן. כך, עולה מעיון בתיק כי יצאו מתחת ידיו של בית המשפט החלטות הנוזפות גם בעדי התביעה על אי הופעתם, כולל הוצאת צו הבאה, כמו גם החלטות הנוטות לטובתו של המערער העוסקות בניהול התיק ובהגשת מסמכים.

באשר לטענות הנוגעות להתבטאויות בית המשפט בהחלטתו מיום 25.01.2011, הרי שגם דינן להידחות, באשר אין הן מקימות עילת פסלות. גם בעניין זה כבר נפסק, כי אין בהתבטאויות של בית המשפט במסגרת ניהול ההליך כדי להוות עילה לפסילתו של בית המשפט, אלא במקרים בהם ניכר כי נתגבשה אצל בית המשפט עמדה נחרצת כלפי המערער, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי. רק במקרים נדירים ניתן יהיה ללמוד מאופן ניהול המשפט ומהתבטאויותיו של השופט כלפי בעלי הדין, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, באופן אשר יש בו כדי להצדיק את פסילתו של המותב הדן בתיק (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל ( [פורסם בנבו] , 1.3.2007). עיון בפרוטוקול הדיונים מעלה כי אין מדובר במקרה חריג המעלה חשש כאמור. גם בעניין זה יש לדחות את הטענות לגופן. בית המשפט הביע חשש כי המערער פועל לדחיית הדיון באמצעים שאינם מקובלים, ובנסיבות העניין רשאי היה בית המשפט להביע התרשמותו מהמצב שנוצר.

לבסוף, גם תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי בית המשפט נהג כלפיו בעוינות וגיבש דעה קדומה לגביו, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט. על מנת שתקום עילת פסלות על המערער להראות כי מתעורר, בנסיבות העניין, חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2007); ע"פ 6947/06 שפי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2006). על כל אלה ניתן להוסיף כי שמיעת הראיות בתיק הסתיימה והתיק כבר נקבע להשמעת הכרעת הדין.

לפיכך, הערעור נדחה.