ע"פ 4575/07 שמחה ניר,עו"ד נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב ( השופטת ג' רביד ) מיום 16.5.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 3410/06.

1.

בבית המשפט קמא מתנהל משפט נגד המערער בגין עבירות של התחזות וניסיון התחזות לפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. לקראת מועד הכרעת הדין היה על המערער להגיש סיכומים עד ליום 15.4.2007. המערער טען שביום 12.4.2007 הגיש בקשה להארכת מועד. בית המשפט נתן לו אורכה עד ליום 15.4.2007 בלבד, אך לטענתו לא קיבל ממזכירות בית המשפט את החלטת השופטת, וביקש להגיש סיכומים שהושלמו ביום 30.5.2007. סיכומים אלה לא נתקבלו. לטענת המערער, מעצם העובדה שלא קיבל את החלטת השופטת ואף מתוכן ההחלטה גופה עולה חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט.

בית המשפט קמא דחה את בקשת הפסלות בזו הלשון:

"1. חובה על צד המגיש בקשה לבית המשפט לברר מה הוחלט בבקשה ואינו יכול להסתתר בטענה שההחלטה לא הגיעה אליו.

2.בית המשפט הורה יותר מפעם אחת בהחלטותיו כי על הנאשם להגיש סיכומים עד ליום 15.4.2007 (לאחר שניתנה לו אורכה) ועל הנאשם היה לכלכל מעשיו ברוח זו. הנאשם, משום מה, בחר פעם אחר פעם להתעלם מהחלטת בית המשפט.

3.לא מצאתי כל נימוק בדין ובפסיקה לפסילתי ולכן אני דוחה את הבקשה".

2.

בערעור שבפניי, שהתקיים לאחר שבית המשפט קמא הרשיע את המערער באישומים שיוחסו לו, חזר המערער על הטענות שהעלה בבית המשפט קמא. לטענתו, החלטתה של השופטת קמא שלא לקבל את הסיכומים במועד מאוחר מזה שנקבע מוכיחה כי השופטת קמא "העמידה את שיקולי האגו שלה לפני שיקולי הצדק". המערער הוסיף כי הוא מודע לכלל לפיו אין בהחלטה דיונית, כשלעצמה, ואף אם שגויה היא, כדי לגבש עילת פסלות. עם זאת נטען, כי מרצף החלטות הביניים שניתנו על ידי בית המשפט קמא לאורך המשפט נתגלה חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט. לפי הטענה, כל כולן של הטעויות השונות בהחלטותיו של בית המשפט פעלו לרעת המערער, וכך גם ההחלטה נשוא בקשת הפסלות בענייננו. עוד טען המערער כי עילת פסלות מתגבשת אף מלשון הכרעת הדין המרשיעה, שכן לטענתו, בין היתר, בית המשפט קמא המציא בהכרעת הדין דברים שלא היו ולא נבראו.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי לא נתגבשה בענייננו עילה המצדיקה את פסילת בית המשפט. יובהר כבר עתה כי אין מקומן של הטענות הנסבות על תוכן הכרעת הדין בערעור זה. ראשית, יודגש כי אין לאפשר בערעור פסלות בפני בית משפט זה העלאת טענות חדשות שלא נטענו בבקשת הפסלות בערכאה הדיונית. עמדת השופט קמא באשר לטענות הפסלות הינה רכיב חיוני והכרחי לשם קבלת החלטה בערכאת הערעור, שכן לעמדה זו תפקיד משמעותי בהכרעה בשאלת האובייקטיביות השיפוטית של השופט קמא (ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט (2006), 345 (להלן: מרזל )). מעבר לכך; סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי בית המשפט יפסל מלשבת בדין "אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט " [ההדגשה הוספה – ד' ב']. אולם בשלב בו ניתנה כבר הכרעת הדין לא ניתן לבסס ממנה את הנסיבות האמורות בסעיף 77א(א) הנ"ל. בשלב זה חתמה הכרעת הדין את הדיון באשמתו של הנאשם. המשפט עומד בפני שלב הטיעונים לעונש, ולאחר הרשעת הנאשם. הערעור על הכרעת הדין עומד לעצמו ואינו עניין להליכי פסלות ולערעור נפרד בנושא הפסלות. הדרך היחידה להשיג על הכרעת הדין ועל תוכנה הינה בפני ערכאת הערעור בלבד, ולא בגדרה של בקשה לפסילת בית המשפט.

גם טענותיו האחרות של המערער אינן מבססות עילה לפסילת בית המשפט. אכן, מהחלטה דיונית כשלעצמה, ואף אם היא שגויה, לא מתגבשת עילת פסלות. כך גם בפרט באשר להחלטה דיונית בדבר הארכה או קיצור מועד להגשת כתבי טענות (ראו ע"א 6208/03 אגמון נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם), בפסקה 4). אך גם ביחס לרצף החלטות ביניים נקבע בפסיקתנו לא אחת כי "אין מסיקים מסקנה בדבר משוא פנים כביכול מתוך חיבורן האריתמטי של טענות דיוניות שנדחו או נתקבלו" ( ע"פ 6947/06 שפי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3504/92 הלפרן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). רק בנסיבות בהן משכנע המערער כי מהחלטות הביניים עולה שהשופט אינו פתוח לשכנוע וכי "דלתו ננעלה", יפסל בית המשפט מלשבת בדין ( מרזל , בעמ' 175). אולם נסיבות כאמור הינן חריגות ונדירות, ולא שוכנעתי מטיעוניו של המערער כי הן מתעוררות בענייננו. אף אם החלטות הביניים התקבלו בשוגג, ומבלי לקבוע שכך הדבר בעניינו של המערער, הדרך להשיג עליהן הינה באמצעות ערכאת הערעור . כלל זה מקבל משנה תוקף בהליך הפלילי, בו בעל דין אינו רשאי לערער, ברגיל, על החלטות ביניים שנתן בית המשפט (ראו ע"פ 7689/01 טאהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אשר-על-כן, הערעור נדחה.