ע"פ 5045/10 לינדה אהרן נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופטת ר' זוכוביצקי ) מיום 22.6.2010, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 7654/08.

1.

ביום 19.8.2009 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופטת

זוכוביצקי ) את המערערת, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של שימוש ללא היתר במבנה הטעון היתר לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק. התיק נקבע לשמיעת טיעוני הצדדים לעונש ליום 10.9.2009, ובהמשך נקבע מועד נוסף להשלמת הטיעונים לעונש ליום 1.11.2009. מועד זה נדחה מספר פעמים לבקשת המערערת, ובדיון שהתקיים ביום 21.2.2010 נתבקשה דחייה נוספת מצד בא-כוח המערערת. בתום הדיון החליטה השופטת זוכוביצקי להטיל על המערערת הוצאות בסך 1,000 ₪ בגין בקשות הדחייה הרבות, והתיק נדחה ליום 7.3.2010. אף מועד זה נדחה מספר פעמים, נוכח טענת המערערת לפיה מצבה הרפואי אינו מאפשר לה להתייצב לדיון. בדיון שהתקיים ביום 10.6.2010 קבעה השופטת כי התעודות הרפואיות שהוגשו לבית המשפט בעניין מצבה הרפואי של המערערת: "בלתי קבילות, בחלקן בלתי קריאות, מעוררות תמיהה ומחזקות את הרגשתי כי הנאשמת עושה ככל אשר לאל ידה כדי להתחמק מלהופיע לדיון". כן נקבע, כי על גבי האישורים נאמר במפורש כי המערערת קיבלה אותם ללא בדיקה וכי הם אינם בתוקף במוסדות משפטיים. יחד עם זאת, נעתרה השופטת פעם נוספת לבקשת הדחייה מטעם בא-כוח המערערת וקבעה את המשך טיעוני הצדדים לעונש ליום 22.6.2010.

2.

בפתח הדיון שנערך ביום 22.6.2010 שב וביקש בא-כוח המערערת כי תבוטל הרשעתה. בא-כוח המדינה התנגד לבקשה בטענה כי לא הועלה כל טעם מיוחד התומך בה, וכן ציין את השלב המתקדם בו מצוי ההליך והדחיות הרבות שהתבקשו עד כה. השופטת זוכוביצקי דחתה את הבקשה לביטול ההרשעה, והורתה לצדדים להשלים את טיעוניהם לעונש. כן ציינה השופטת, לפי הנטען בערעור, כי שקלה להטיל על המערערת הוצאות בגין הבקשה. בהמשך הדיון, ביקש בא-כוח המערערת כי המותב יפסול עצמו מלדון בעניינה (להלן: בקשת הפסלות ). בבקשת הפסלות נטען כי בית המשפט מגלה עוינות כלפי המערערת, אשר באה לידי ביטוי בהטלת הוצאות לחובתה, באיום לפסוק הוצאות בשנית וכן בהחלטות השונות שנתן בית המשפט, בהן מוצגת המערערת כמי שמנסה להשהות את הדיון בעניינה על-ידי שימוש במסמכים רפואיים שאינם אותנטיים. כן נטען, כי למערערת תחושה קשה שבית המשפט למעשה כבר חרץ את דינה ואינו מעוניין לשמוע את טענותיה. בא-כוח המדינה התנגד לבקשת הפסלות, בציינו כי הבקשה, אשר הועלתה בשיהוי, מהווה ניסיון נוסף לעיכוב ההליכים בתיק. עוד נטען, כי על-פי הפסיקה לא די בחשש סובייקטיבי של המערערת מפני משוא פנים, אלא יש להצביע על חשש ממשי אובייקטיבי, שלא קיים במקרה הנדון.

3.

בהמשך הדיון דחתה השופטת זוכוביצקי את בקשת הפסלות. בהחלטתה קבעה השופטת ביחס לבקשה לביטול הרשעה, כי ביום 13.5.2010 ניתנה החלטה מנומקת בבקשה קודמת לביטול הרשעה, ומכאן שאין הצדקה להגשת בקשה נוספת לביטול האישום, באופן שמטריח את בית המשפט. באשר לבקשת הפסלות, נקבע כי בית המשפט אפשר שוב ושוב לבא-כוח המערערת לטעון לעונש, ואף העניק למערערת הזדמנות לבצע אטימה או הריסה של הבניה הבלתי-חוקית ורק אחר-כך להשלים את הטיעונים לעונש מתוך כוונה כי הדבר יילקח בחשבון במסגרת גזר הדין, אך המערערת בחרה שלא לממש אפשרות זו. בנסיבות אלה, כך נקבע, אין הצדקה לטעון כעת כי בית המשפט "חרץ את דינה" של המערערת וניכר כי תכלית הבקשה הינה דחייה נוספת של ההליכים. משכך, נקבע כי יוטלו על המערערת הוצאות בסך 5,000 ₪ בנוסף להוצאות שהוטלו עד כה (להלן: החלטת הפסלות ).

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי בו חוזרת המערערת על עיקר טענותיה בבקשת הפסלות, ומוסיפה כי חיובה בהוצאות בהחלטת הפסלות מצביע על כוונה להענישה. כן נטען, כי בית המשפט מטיל אימה על המערערת באופן שמונע ממנה לנהל הגנתה ואשר פוגע במראית פני הצדק.

4.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. במוקד הערעור מצויה למעשה אי-השלמתה של המערערת עם הרשעתה בעבירה שיוחסה לה, וחוסר שביעות רצונה מדחיית בקשותיה לביטול ההרשעה. טענות מסוג זה, ואיני נוקטת עמדה לגופן של הטענות, אינן טענות להליך של פסלות כי אם להליך של ערעור על הכרעת הדין היה ותבקש המערערת לעשות כן. כבר הובהר בפסיקת בית משפט זה, כי משניתנה הכרעת הדין בעניינו של נאשם וכל שנותר הוא לטעון למידת העונש, לא פתוחה עוד הדרך להגשת ערעור פסלות, אלא יש לפעול על-פי דיני הערעור הרגילים ובמסגרתם לתקוף את ההכרעה לגופה לאחר מתן פסק הדין (ראו: ע"פ 6390/09 בוקעאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2009); ע"פ 4575/07 ניר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 339-338 (2006)). קל וחומר במקרה שלפנינו, שבו מצוי ההליך בעיצומו של שלב הטיעונים לעונש וסיומו מתעכב מזה זמן רב. למעלה מן הצורך ייאמר, כי בערעורה תוקפת המערערת החלטות שונות שקיבל בית המשפט בעניינה. החלטות אלה, שעניינן הטלת הוצאות על המערערת ודחיית מועדי דיונים, הינן החלטות דיוניות מובהקות, אשר בהתאם להלכה שנקבעה זה מכבר בפסיקתנו, אינן מגלות עילה לפסילת שופט (ראו, למשל: ע"פ 10175/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.2010)).

אשר על כן, הערעור נדחה.