רע"א 8702/16 צבי רוזנבלט נ. מדינת ישראל פרקליטות מחוז המרכז

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ג' קרא ) בת"פ 40238/06 מיום 16.8.2016, בגדרה נדחו בקשות ל"משפט חוזר" אזרחי ולפסלות שופט.

1.הרקע הדרוש לבקשה תואר בפירוט במספר הליכים שנידונו בבית משפט זה (ע"א 325/12 רוזנבלט נ' מדינת ישראל

(21.1.2013); דנ"פ 1541/13 רוזנבלט נ' מדינת ישראל (30.9.2013) (להלן: החלטה בבקשה לדיון הנוסף ); בש"פ 7060/16 רוזנבלט נ' מדינת ישראל (6.11.2016)), ועל כן יובא כעת בתמצית בלבד.

(-) ביום 30.6.2011 הורשע המבקש בשורה של עבירות, ובהן עבירות הלבנת הון ופעולה ברכוש אסור לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ) . במסגרת הכרעת הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי נכס מקרקעין המצוי ברחוב קדושי בלזן 16 באשדוד (להלן: הנכס ) הינו בבעלות המבקש, אף שאינו רשום על שמו. אגב כך נדחתה טענת המבקש כי הנכס מצוי בבעלות חברת נברו השקעות בע"מ (להלן: חברת נברו ), שהוחזקה על-ידי ריימונד נברו (להלן: ריי ) , בת זוגו של רוזנבלט בתקופה בה נרכש הנכס על-ידי חברת נברו.

בעקבות קביעה זו, הוסיפה המאשימה את הנכס לבקשת חילוט שהוגשה במסגרת ההליך הפלילי. הדיון בבקשת החילוט הוסב ביום 25.6.2011 להליך אזרחי על מנת שלא לעכב את המשך ההליך הפלילי, בהתאם לסעיף 21(ה) לחוק איסור הלבנת הון.

(-) לבקשת החילוט התנגדה הגב' יפית עזרא בטענה לבעלות על הנכס. אמה של עזרא (הגב' זיווה חכם) הייתה בת זוגו של המבקש בשעה שעזרא רכשה את הנכס מחברת נברו.

(-) ביום 27.11.2011, לאחר שמיעת עדים ובחינת חומר הראיות שהוגש, ניתן פסק דין בגדרו הורה בית המשפט על חילוטו של הנכס (להלן: פסק הדין

או פסק הדין של החילוט ). בית המשפט מצא כי הסכם מכירת הנכס מידי חברת נברו לגב' עזרא הינו הסכם פיקטיבי שנועד להציב מכשול בפני חילוטו. מסקנה זו נשענה, בין היתר, על כך שהגב' עזרא לא ידעה להשיב בעדותה על שאלות בסיסיות בנוגע לנכס; סתירות שהתגלו בין עדותה לבין עדות אמה בדבר נסיבות עריכתו של הסכם המכירה ומקורות המימון לרכישתו; קיומו של "פער בלתי סביר ובלתי מוסבר" בין המחיר בו נרכש הנכס על ידי הגב' עזרא (1,000,000 ₪) לבין שוויו על פי חוות דעת השמאי הממשלתי (2,700,000 ₪); ראיות שהצביעו על כך שהמבקש נהג בנכס מנהג בעלים לצד "שתיקתו הרועמת" לאורך הליך החילוט; והימנעותה של הגב' עזרא מזימונה של ריי להעיד.

(-) ערעורים שהגישו המבקש והגב' עזרא על פסק הדין נדחו ביום 21.1.2013 (ע"א 325/12 שלעיל), וביום 30.9.2013 נדחתה בקשה לדיון נוסף שהגיש המבקש (דנ"פ 1541/13 שלעיל).

2.בחלוף כשנתיים וחצי מתום ההליכים בבית משפט זה, ביום 4.2.2016, הגיש המבקש, המייצג עצמו, בקשה לבית המשפט המחוזי ל"עיון מחדש בפסק הדין לחילוט נכס וביטולו" (בקשה מתוקנת הוגשה ביום 4.7.2016), בגדרה טען כי ישנן "ראיות חדשות ומשמעותיות" הסותרות את הקביעות העובדתיות שהובילו להחלטה על חילוט הנכס. אלה הם חלק מהמסמכים שצורפו לבקשה: הסכם ממון מיום 2.11.2008 בין המבקש לריי (בת הזוג הקודמת) בו צוין, בין היתר, כי הנכס יימכר לצד ג' תמורת 1,200,000 ₪ וכי התמורה תחולק בשווה בין המבקש לריי (לטענת המבקש, חרף דרישותיו הרבות, ההסכם הועבר לידיו רק בשנת 2013); זיכרון דברים מיום 3.4.2008 בין ריי לבין חברה בשם י.ח. אמסלם למכירת הנכס תמורת 305,000 דולר; פרוטוקול ופסק דין של בית המשפט לענייני משפחה מיום 13.12.2015 בתביעת מזונות שהוגשה כנגד המבקש על-ידי ריי ובתם המשותפת (תמ"ש 48907-12-12) – משני מסמכים אלה עולה כי ריי קיבלה תמורה כנגד מכירת הנכס, למצער בגובה 700 אלף ש"ח. חלק מהסכום שימש לדבריה לפירעון המשכנתא, והיתרה (כ-400 אלף ₪) הועברה לידיה. בפסק הדין בתביעת המזונות קבע בית המשפט לענייני משפחה כי מאחר שמחצית הסכום שנותר בידי ריי לא הועבר לידי המבקש כפי שנקבע בהסכם הממון, הסכום ינוכה מתשלום המזונות.

בהסתמך על כל אלה, ועל מסמכים נוספים שצורפו, טען המבקש כי מכירת הנכס מידי חברת נברו (שבבעלות ריי) לגב' עזרא הייתה עסקה כשרה, וכי סכום התמורה כנגד מכירת הנכס היה ריאלי. כן טען, כי כל רצונו בהליך זה הוא "לעשות צדק" עם הגב' עזרא ולשם כך לבטל את פסק הדין של החילוט.

3.ביום 21.2.2016 הגישה המשיבה תגובתה בגדרה נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן המבקש והגב' עזרא מיצו את כל ההליכים האפשריים להשיג על החלטת החילוט, וכן פורטו טעמים בגינם יש לדחות את הבקשה לגופה.

4.בצד הבקשה לעיון חוזר, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע חילוט הנכס, לה נעתר בית המשפט, ובקשה לשינוי המותב (להלן:

בקשת הפסלות ). בקשת הפסלות הפנתה לפסק הדין של החילוט בגדרו קבע בית המשפט כי מטרת הסכם המכירה הייתה להציב מכשול "בפני חילוטו האפשרי – או אף הצפוי – של הנכס" – לטענת המבקש, יש באמירה זו כדי ללמד שכל הליך החילוט נועד "למימוש ציפיותיו" של השופט. בהמשך הוגשה בקשת פסלות מתוקנת במסגרתה הוסיף המבקש על טענתו שלעיל – נטען כי בעבר, כאשר דן שופט בית המשפט המחוזי בבקשה לביטול צו מאסר חלף קנס שהגיש המבקש, פנתה אליו קצינת אסירים ב"מכתב אישי" שלא הובא לידיעת הצדדים, בו ביקשה כי יידחה את הבקשה, ובכך השופט "שיתף פעולה בעבירה של הטיית משפט". לבסוף הלין המבקש על כך שמשך מספר חודשים לא הועברה לידיו במלואה תגובת המשיבה לבקשותיו וכי השופט "מוצא לנכון לנזוף" בו על בקשותיו החוזרות ונשנות בעניין זה.

הגב' עזרא הביעה תמיכתה בבקשות שהגיש המבקש.

החלטת בית משפט קמא

5.במסגרת ההחלטה מושא הבקשה דנן עמד בית המשפט על כך שמדובר למעשה בבקשה ל"משפט חוזר" אזרחי – אפשרות אשר יוחדה לנסיבות מצומצמות בהן אותרו ראיות שלא ניתן היה להשיגן במהלך הדיון ושיש בכוחן פוטנציאל לשינוי יסודי של ההכרעה. על רקע זה פנה לבחון בפירוט כל אחד מן המסמכים שצירף המבקש.

אשר להסכם הממון צוין, כי גם אם תתקבל טענת המבקש לפיה הסכם הממון לא היה ברשותו, הרי שעצם חתימתו על ההסכם (בשנת 2008) ודאי הייתה בידיעתו, "אולם הוא בחר להרחיק עצמו מכל זיקה של בעלות בנכס ולא ציין זאת במהלך עדותו" (עוד צוין, כי ההסכם היה בידי המבקש למצער בשעה שהבקשה לדיון נוסף הייתה תלויה ועומדת). בית המשפט התרשם כי בהסכם הממון יש כדי ללמד על זכויות המבקש בנכס – דבר העומד ב"סתירה חזיתית" לטענתו בהליך הפלילי לפיה הנכס לא היה שייך לו. טענה בגינה אף נמנע המבקש מליטול חלק בהליך החילוט, ובכלל זאת, מלהביא ראיות מטעמו.

אשר לפרוטוקול ולפסק הדין בתביעת המזונות, התרשם בית משפט קמא כי דבריה של ריי בעדותה עולים בקנה אחד עם הקביעה בפסק הדין של החילוט כי מי שעמד לכתחילה מאחורי רכישת הנכס על-ידי חברת נברו היה המבקש, וכי אין בפסק הדין בתביעת המזונות כדי לשנות מהמסקנה כי "הנכס היה בבעלות המבקש ונותר בבעלותו גם לאחר ביצוע עסקת המכר, שנועדה לבסס מראית עין ולהעביר את רישומו הפורמלי מחברה הרשומה על שם בת זוגו לשעבר לבתה של מי שהיתה בת זוגו באותה עת". אף לעניין זה צוין, כי בעוד שבהליך הפלילי טען כאמור המבקש כי הנכס אינו קשור אליו כלל, הרי שבבית המשפט לענייני משפחה הלין על כך שריי נהגה בנכס מנהג בעלים. כן דחה בית המשפט את ניסיונו של המבקש להיבנות מגובה התמורה בה דובר בבית המשפט לענייני משפחה, שכן "שאלת שווי הנכס כלל לא עמדה בפני ביהמ"ש לענייני משפחה ולא היתה כל עילה לשום את הנכס".

אשר לזיכרון הדברים למכירת הנכס לחברת י.ח אמסלם נקבע, בין היתר, כי "אין בו בדל הוכחה כי הדברים נעשו על ידי ריי על דעת עצמה ושלא בידיעת המבקש" וכי אין בסכום העסקה כדי להעיד "על שוויו האמיתי של הנכס בעת מכירתו" ו"לעמוד מול הערכתו המבוססת של השמאי הממשלתי עליה התבססה החלטת החילוט".

6.במסגרת ההחלטה הביע בית המשפט תמיהתו כיצד זה שהמבקש הוא שמנהל מאבק משפטי עיקש לביטול חילוט הנכס בעודו טוען כי הנכס אינו בבעלותו, ובעוד שהגב' עזרא מלווה פעילותו זו באופן פאסיבי בלבד. בטעם זה כשלעצמו מצא בית המשפט תימוכין למסקנה כי הוא בעלי הנכס.

7.על יסוד כל אלה, קבע בית המשפט כי הבקשה אינה נמנית על המקרים החריגים בהם יש להיעתר לבקשה ל"משפט חוזר" אזרחי, שכן גם אם הראיות שצורפו תתקבלנה במלואן, משקלן אינו משמעותי ואין בהן כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. בצד זאת, נדחו טענות "ערעוריות" שהעלה המבקש, בהן, בין היתר, הטענה כי היה על בית המשפט להוציא צו הבאה מטעמו לריי (משזו לא זומנה על ידי הגב' עזרא להעיד).

לבסוף, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות תוך שהפנה להחלטה בבקשה לדיון הנוסף שם נידונו ונדחו טענות שהעלה המבקש להטיית המשפט על-ידי אותו מותב.

הבקשה שבפניי

8.המבקש לא השלים עם החלטת בית המשפט המחוזי ופנה לבית משפט זה בשני עררים – האחד כנגד ההחלטה גופה, והשני כנגד דחיית הבקשה לשינוי המותב (בש"פ 7060/16 ובש"פ 7063/16). בהחלטה מיום 6.11.2016, נדרשה כב' הרשמת בנמלך

לשאלת סיווגו של ההליך והתוותה דרכו של המבקש (על שתי בקשותיו) להליך הנוכחי.

9.בקשה רשות הערעור על ההחלטה גופה נפרסת על פני 14 עמודים עמוסים לעייפה במסגרתם חזר המבקש על עיקרי הטענות שפורטו לעיל, ולא חסך ביקורתו מאף אחת מקביעותיו של בית משפט קמא, בציינו כי זה "שגה קשות", "בגדול" ובאופן "ברור לחלוטין" בהחלטתו. המבקש עומד על כך שהראיות שהוצגו הינן ראיות חדשות שלא היה באפשרותו להציגן במסגרת הליך החילוט (כך למשל, טוען כי הסכם הממון הועבר לידו בשנת 2013 אמנם, אך רק בסוף שנת 2015 ניתן לו תוקף של פסק דין); וסבור כי ראיות אלה מצדיקות עריכת "משפט חוזר" אזרחי שכן הן מלמדות כי העסקה למכירת הנכס לגב' עזרא לא הייתה עסקה פיקטיבית.

מבין שלל הטענות ותתי הטענות שהעלה בבקשתו – אגב פירוט על הליכים למיניהם המתנהלים בינו לבין ריי ותוך שמטיח בה האשמות שונות – דומה כי אלה הן טענותיו המרכזיות: נטען כי בית משפט קמא שגה בפרשנות שהעניק לעדותה של ריי בבית המשפט לענייני משפחה, בין היתר מאחר שייחס דברים שאמרה בנוגע לנכס אחר לנכס מושא ההליך דנן; וכי בדברים אחרים שמסרה ריי בדיון בבית המשפט לענייני משפחה, ועליהם הסתמך בית משפט קמא בהחלטתו, היא "שיקרה בגדול"; עוד טען כי בכל יתר נכסיהם המשותפים המפורטים בהסכם הממון התנהלה ריי באופן עצמאי ובכך יש כדי ללמד על הנכס מושא ההליך דנן – שכן אין להלום שרק בנכס זה עשה המבקש כרצונו. כנגד הקביעה כי טענותיו ב"גלגול" זה סותרות את טענותיו בהליך הפלילי (כי הנכס אינו קשור אליו), טען המבקש כי את קיומה של הזוגיות בינו לבין ריי מעולם לא הכחיש ולכן זכויותיו בנכס בחוק יחסי ממון הן בבחינת ידיעה שיפוטית. ולבסוף, נטען כי אין לזקוף לחובתו את ניהול ההליך דנן על-ידו, שכן הוא עושה זאת "מתוך תחושה קשה ביותר של עיוות דין" שנגרם לגב' עזרא שנכס שרכשה במיטב כספה חולט על לא עוול בכפה.

10.בבקשה בעניין דחיית בקשת הפסלות טען המבקש כי היה על בית משפט קמא לדון ולהכריע בבקשת הפסלות עובר למתן ההחלטה בבקשה גופה. כן הלין המבקש על אופיין המזלזל, לשיטתו, של החלטות ביניים שניתנו בהודעות ובבקשות שהגיש. המדובר בעיקר באלה: החלטה בה צוין כי תגובת המשיבה כבר הועברה למבקש מספר פעמים – בעוד המבקש עומד על כך שהגיעה לידיו רק לאחר שנאלץ לקחת יום חופש מעבודתו ולהגיע למזכירות בית המשפט; החלטה הדוחה בקשת ארכה שהגיש על רקע זה; והחלטה בבקשתו לקבלת הבהרות, בה צוין כי "ההחלטה ברורה ואינה טעונה הבהרה". כן חזר המבקש על טענתו בנוגע למכתב מטעם קצינת האסירים, שהועבר לשופט, לפי הנטען, בסתר ובלא שהודע על כך לצדדים, במסגרת הליך קודם בעניינו.

דיון והכרעה

11.דין הבקשה להידחות אף מבלי שאדרש לתגובת המשיבה.

הסמכות להורות על ביטולו של פסק דין חלוט ועל עריכתו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה " בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין " (ע"א 4682/92 עיזבון המנוח שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ , פ"ד נז(3) 366, 371 (2003) (להלן: עניין שעיה )). לעניין זה, הכירה הפסיקה בשתי קבוצות של מקרים: האחת, מקרים בהם פסק הדין הושג במירמה והשנייה, מקרים בהם התגלו "ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין" ( עניין שעיה , בעמ' 371; ע"א 3826/12 מיידאן נ' טורונצ'יק

(26.11.2013); ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ , פ"ד סג(3) 612, 620 (2010)). כך או כך, הובהר כי מאחר שסמכות זו מהווה חריג לעקרון סופיות הדיון, השימוש בה ייעשה אך בהתקיים "נסיבות 'דרמטיות'" ובמקרים "חריגים ונדירים" (ע"א 8171/13 מצדה מ.מ בע"מ נ' פטר מגנוס (22.7.2014) ; עניין שעיה , בעמ' 371; רע"א 194/07 בני פור נ' מ.מ. פרדס חנה כרכור (6.3.2007)). כפי שפורט לעיל, טענת המבקש היא כי עניינו נופל לגדרי הקבוצה השנייה – אלא שעיון בבקשה על נספחיה מעלה כי אין היא עונה על שני התנאים הנדרשים: ברובם המכריע של המסמכים שצורפו אין לראות ראיות

חדשות וממילא אין בכוחם של מסמכים אלה כדי לשנות את פני ההכרעה מיסודה .

12.כפי שציין בית משפט קמא, אין בעובדה שהסכם הממון הועבר לידי המבקש בשנת 2013 כדי לשנות מכך שהמבקש חתם על ההסכם עוד בשנת 2008 (ועל כן ממילא היה מודע לאמור בו), בעוד ההליך הפלילי תלוי ועומד, ובטרם נידונה בקשת החילוט (ולעניין זה אין כל רלוונטיות למועד בו זכה הסכם הממון לתוקף של פסק דין). גם במסמכים שעניינם בעדותה של ריי בהליכים מאוחרים להליך החילוט אין משום "ראיה חדשה" שעה שאותה עדות ממש יכולה הייתה להימסר במסגרת הליך החילוט, לו היה המבקש טורח לקחת בו חלק ולבקש כי ריי תזומן להעיד. כזכור, גם הגב' עזרא לא מצאה לעשות כן.

13.מכל מקום, עיון בפסק הדין של החילוט מעלה כי המסמכים שצורפו רחוקים מלהפוך הקערה על פיה. באמצעות מסמכים אלה מעוניין המבקש להוכיח כי ריי קיבלה תמורה כנגד מסירת הנכס וכי סכום התמורה משקף את שוויו של הנכס. ואולם, בפסק הדין של החילוט אין כל קביעה בשאלה האם ריי קיבלה תמורה כלשהי כנגד הנכס (או שמא כנגד ה"וויתור" על רישום הנכס על שמה), ואשר לשוויו של הנכס – הרי שחוות דעת השמאי הממשלתי (שהצביעה על פער ניכר בין שומת הנכס לבין מחיר הרכישה) הוגשה בשעתו בלא התנגדות וללא חקירה נגדית. זאת ועוד, והוא העיקר, חוות הדעת הייתה רק אחת מבין שורה של ראיות שעמדו בבסיס קביעת הבעלות בפסק הדין של החילוט. אלה הוזכרו בתמצית בפס' 1 שלעיל, וארחיב בהן מעט כעת:

הגב' עזרא שטענה לזכות בנכס לא ידעה להשיב בחקירתה על שאלות בסיסיות ביותר בנוגע לנכס, ובהן הרחוב בו ממוקם הנכס, עלותו, זהות הבעלים הקודמים מהם נרכש וזהות השוכרים בו; בין עדותה לבין העדות שמסרה אמה נתגלו סתירות בנוגע למקורות המימון לרכישת הנכס ול נסיבות עריכת הסכם המכירה (ולעומת זאת, שתיהן מסרו כי המבקש הוא ש"תיווך" להן את הנכס מידי ריי וחברת נברו); המבקש כאמור לא נטל חלק בהליך החילוט, וכלשון פסק הדין: "לא נשמעה מפיו ולו מלה אחת באשר לאופי מעורבותו הן בניהול הנכס בעת שזה היה בבעלות חברת נברו והן בהמשך ניהולו של הנכס לאחר שנמכר לטוענת לזכות" (טענתו כנגד תיאור דברים זה נדחתה בע"א 325/12 שלעיל, פס' 20); מנגד, הובאו ראיות שונות שהצביעו על כך שנהג בנכס מנהג בעלים – על הנכס התנוסס שלט להשכרתו עם מספר הטלפון של המבקש; לשוטרים שערכו ביקור בנכס נמסר כי המבקש הוא בעליו, וכך גם העיד אחד מן השוכרים בהליך שזומן לעדות מטעם הגב' עזרא; עדותן של הגב' עזרא ואמה כי המבקש הוא שניהל משא ומתן עם השוכרים בנכס, חתם עמם על הסכמי השכירות וגבה את דמי השכירות; המבקש אף מנע מהשמאי הממשלתי להיכנס לנכס לצורך עריכת שומה, אף שהביקור תואם קודם לכן עם הגב' עזרא.

14.מאחר שלדידי די בכל אלה, לא מצאתי להרחיב בטענות המבקש כנגד "פרשנות" בית משפט קמא לדבריה של ריי בעדותה בבית המשפט לענייני משפחה וכנגד הקביעה כי יש בהם דווקא כדי לחזק את המסקנה שהמבקש הוא בעליו של הנכס. לעניין זה אך אפנה תשומת לב המבקש לכך שעובר למתן ההחלטה טען בשבחה של עדותה של ריי, בציינו כי זו ניתנה בספונטניות ועל כן הייתה אמינה, " אמיתית ונכונה" (כך, הן בבקשה לעיון חוזר והן בתשובה לתגובת המשיבה), אך משנזקפו חלק מדבריה לחובתו, טען בבקשה דנן בנחרצות כי שיקרה.

15.יוצא אפוא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא ולהורות על קיומו של "משפט חוזר" אזרחי בהיעדר ראיות חדשות שיש בהן כדי "לשנות את פני ההכרעה מיסודה".

16.ומכאן לטענת הפסלות. כידוע, המבחן הקבוע בדין לעניין זה הוא קיומן של נסיבות "שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול הליך" (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )). בהתאם לסעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט, משנטענה טענת פסלות, על השופט להחליט בה "לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת". בטענת המבקש בעניין זה יש ממש, שכן היה על בית המשפט להקדים מתן החלטתו בבקשת הפסלות להחלטה לגופו של עניין, כמו גם להחלטות אחרות שניתנו בהליך. ואולם, אין בפגם זה כשלעצמו כדי להקים עילת פסלות. כפי שצוין בע"א 1060/10 שמעון נ' נייר וקרטון הדרום

(1996) בע"מ (2.5.2010): "אי מתן ההחלטה במועד היא מחדל דיוני שאין מקומו במסגרת דיני הפסלות, שהרי ערעור הפסלות בא לדון רק בשאלת כשירותו הקונקרטית של השופט"; וב ע"א 3939/04

וסרמן נ' רויטמן (24.10.2004)

צוין כי לא ניתן להיבנות מפגם טכני זה "כאשר מבחינה עניינית בקשת הפסילה אינה מגלה כל עילה שבדין לפסילת בית המשפט" (וראו גם: רע"א 7658/09 שמעון נ' נייר וקרטון הדרום (1986) בע"מ (16.8.2010)) .

17.ואכן, בחינת יתר טענותיו של המבקש בגדר בקשת הפסלות מעלה כי לא מתעורר "חשש ממשי למשוא פנים", אף לא קרוב לכך. אין בציטוט מתוך פסק הדין של החילוט אליו הפנה המבקש את שהוא מעוניין לקרוא לתוכו. בית המשפט לא גילה כל שאיפה או ציפייה אישית לחילוט הנכס, אלא שיער כי נוכח העבירות בהן הואשם והורשע בסופו של יום, המבקש הוא שצפה כי הנכס יחולט, והעריך כי החשש מפני החילוט הצפוי הוא שהניע את העברת הבעלות. אשר להחלטות הביניים אליהן הפנה המבקש, כבר הובהר בפסיקה כי החלטות דיוניות מובהקות אינן מגלות עילה לפסילת שופט (ראו, למשל: ע"פ 5045/10 אהרן נ' מדינת ישראל , פס' 4 (19.7.2010); ע"פ 1504/07 נעים נ' מדינת ישראל , פס' 4 (10.4.2007); ע"פ 6174/14 פרידמן נ' מדינת ישראל , פס' 9(3.10.2014); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל

(5.7.2005)). גם לגופן איני מוצא בהן פגם המעיד על חשש למשוא פנים.

גם בטענה בנוגע לאותו מכתב עלום לא מצאתי ממש. המבקש מציין כי למד על קיומו של המכתב מפי אסיר אחר שנתקל בו שעה שעבד בעבודות ניקיון במשרדי השב"ס. אותו אסיר ערך תרשומת קצרה, שצורפה לבקשה, הנושאת את התאריך 20.12.2014. אלא שההחלטה באותו הליך קודם (בקשה לביטול צו מאסר חלף קנס) ניתנה זמן רב לאחר מכן, ביום 5.3.2015, ואין כל זכר במסגרתה לטענה המועלית על-ידו כעת, ואכן, המבקש אינו טוען כי העלה אותה בשעתו (כך גם בערעור שהגיש המערער על אותה החלטה לבית משפט זה – ע"פ 2839/15 רוזנבלט נ' מדינת ישראל

(6.1.2016)). מכל מקום, אין כל אחיזה לטענה שהמכתב שנצפה לכאורה על-ידי אסיר במשרדי השב"ס עשה דרכו אל בית המשפט במסגרת הליך שעמדת גורמי מקצוע בשב"ס אינה נדרשת בו. אך גם אם אהיה נכון להניח כי מכתב בו צוין לכאורה כי המבקש הינו "אסיר שלילי" הובא בפני בית המשפט בעבר, אין בכך כדי לבסס עילת פסילה שכן ההנחה היא כי מקצועיותו של שופט מאפשרת לו להתעלם ממידע מעין זה בעת קבלת ההחלטה (השוו: ע"פ 1950/14 פריג נ' מדינת ישראל (10.4.2014); ע"פ 2473/07 אבוטבול נ' מדינת ישראל

(10.4.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט

307-298 (2006)).

18.סוף דבר. בקשת רשות הערעור נדחית ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. לא מצאתי אף להיעתר לבקשה מיום 13.11.2016 בגדרה עתר המבקש לכך שתוגש חוות דעת מטעם הרשות לשיקום האסיר בעניינו, שכן זו אינה נדרשת בהליך דנן.

משלא נתבקשה תגובה, והרבה לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.