ע"א 3939/04 עמוס וסרמן נ. פנינה רויטמן

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' דותן) שלא לפסול עצמו מלדון בע"א 2398/02.

1.נגד המערער מתנהלת מזה מספר שנים תביעה חוזית בגין הפרת חוזה שכירות, שראשיתה בתביעת המשיבה לתשלום דמי שכירות בבית משפט השלום בראשון לציון. תביעתה של המשיבה נתקבלה, והוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. במקביל, הגיש המערער בקשה לפטור מהפקדת עירבון. בית המשפט המחוזי (הרשמת י' שיצר) דחה (ביום 17.10.03) את בקשתו של המערער. ערעור על החלטה זו נדחה אף הוא בפסק דין של בית המשפט (ביום 8.12.03). נקבע כי על המערער להפקיד עירבון בתוך 90 יום. המבקש לא הגיש במועד בקשת רשות לערער על החלטה זו ובקשתו להארכת מועד נדחתה בבית משפט זה (הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ).

2.ביום 29.03.04 הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מראיות שהגיש, לא קיים את תקנות סדר הדין, האמין לדברי המשיבה ללא הבחנה ושלל את זכותו לחקירה נגדית. בהחלטה מאותו יום נקבע כי הדיון בבקשת הפסילה ייערך במעמד הצדדים. למחרת התקיים דיון קצר בו הצדדים לא התייחסו לבקשת הפסלות, ואף המערער לא העלה את עניינה בשנית. בסוף הדיון ניתן פסק דין בו דחה בית המשפט את הערעור בשל אי הפקדת עירבון כנדרש. יצוין, כי על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 3258/04), וזו נדחתה על-ידי השופטת א' פרוקצ'יה.

3.בית המשפט המחוזי דחה (ביום 4.4.04) את בקשת הפסלות. בנימוקיו קבע, כי ההליך הסתיים בפסק דין, ולאור השלב המתקדם של הדיון אין מקום לפסילת בית המשפט. תרופתו של המערער הנה בערעור על פסק הדין ולא בבקשת פסילה. מכאן הערעור שבפני, בו חוזר המערער על טענותיו.

4.לאחר עיון בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט ), מורה כי אמת המידה הקובעת לענייני פסלות היא האם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. כל טענותיו של המערער מתרכזות במישור הדיוני והמהותי אודות מסקנות שגזר בית המשפט מהחומר שהיה לפניו, ומהניתוח המשפטי על בסיס חומר זה. מקומן של טענות אלה בהליכי ערעור רגילים, ככל שהדין מאפשר זאת, ולא בבקשה לפסילת בית המשפט (ע"א 9346/02

עזבון המנוח יוסף שלום ז"ל נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם)). אכן, לפי סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט, היה על בית המשפט להכריע בבקשת הפסלות לאלתר לפני כל החלטה אחרת. בענייננו פעל בית המשפט באופן שונה. על כך יש להצטער. הוא נתן פסק דין למחרת הבקשה, ולאחר 4 ימים נוספים הכריע בבקשת הפסלות. נראה כי נפל פגם טכני בהתנהלות בית המשפט. אולם, המערער לא יכול להיבנות מפגם טכני זה, כאשר מבחינה עניינית בקשת הפסילה אינה מגלה כל עילה שבדין לפסילת בית המשפט. למרות הטענה הכללית של המערער בדבר משוא פנים כלפיו, הרי שאין לטענה זו על מה להתבסס, ואף המערער לא מפרט מדוע יש כלפיו משוא פנים. בנסיבות דנן, אין בעובדה כי ניתן פסק דין בסמוך לבקשת הפסילה, מבלי להידרש תחילה לבקשה, כדי לפסול את בית המשפט. ממילא עולה מהערעור כי בקשתו האמיתית של המערער היא ביטול פסק הדין, טענה שאין לה מקום בערעור פסלות.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.