רע"א 194/07 בני פור נ. מ.מ. פרדס חנה כרכור

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל והשופטים חפרי-וינוגרדוב ופינקלשטיין) מיום 30.11.06 בתיק ע"א 1830/05, בו נדחה ערעור המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת אסיף) מיום 6.7.05 בתיק ת"א 1597/05.

ב.

ביום 26.05.03 קיבל בית משפט השלום בחדרה (השופטת אסיף) את תביעת המשיבה לסילוק ידו של המבקש מחנות השייכת לה (ת"א 3618/01). בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה הוא דייר מוגן בנכס, תוך שהוא קובע כי בהסכם לפיו חכרה המשיבה את הקרקע נקבע בפירוש שחוקי הגנת הדייר לא יחולו, ושכך נקבע גם בחוזה בין המשיבה לגב' דוריס אלמליח - ממנה רכש המבקש את זכויותיו בנכס. נקבע אפוא כי למבקש לא יכולות להיות זכויות טובות יותר מאלה שהיו למשיבה ולאלמליח שמכוחן באו לו זכויותיו. ערעור שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 1505/03) נדחה ברוב דעות ביום 27.5.04. בית המשפט המחוזי דן באריכות בשורה ארוכה של מסמכים שהוחלפו בין המבקש והמשיבה, מהם משתמע כנטען כי הכירה בו בשלב כזה או אחר כדייר מוגן, אך חזר - ברוב דעות (השופטים ברלינר ואלרון) - על הקביעה שהמשיבה ואלמליח לא יכלו לתת למבקש זכויות בנכס מעבר לזכויות שהיו להן. עם זאת נקבע כי לאורך השנים יצרה התנהלות המשיבה הסתמכות לגיטימית אצל המבקש; והמשיבה חויבה לפצות את המבקש בשיעור שהיה מגיע לדייר מוגן (דעת הרוב של השופטים ברלינר ועמית; השופט עמית, שהיה בדעת מיעוט לעיצומו של התיק, הצטרף לתוצאה האופרטיבית שהציע השופט ברלינר). בדעת מיעוט (השופט עמית) נקבע כי המבקש "רכש זכויות של דיירות מוגנת בחנות, ולמיצער, במהלך השנים, הכירה המועצה בזכותו של המערער כדייר מוגן בחנות" (עמ' 11).

ג.

בשנת 2005 הגיש המבקש לבית משפט השלום, בקשה למשפט חוזר ולביטול פסק הדין (ת"א 1597/05). נטען כי המשיבה הסתירה מהמבקש מסמכים מהם עולה כי הכירה בו כדייר מוגן, עוד נטען כי הגיע לידי המבקש מסמך נוסף מיום 1.8.04, שנוצר לאחר מתן פסקי הדין בעניינו, בו מתייחסת אליו המשיבה מפורשות כדייר מוגן. כן נטען לפגמים בפסק הדין קמא. ביום 6.7.05 דחה בית המשפט את הבקשה. נקבע כי רק במקרים חריגים יחרוג בית המשפט מעקרון סופיות הדיון ויחליט על קיום משפט חוזר. נקבע כי המסמך החדש אינו מצדיק משפט חוזר משלושה טעמים: (1) המסמך מאוחר לפסקי הדין ואין להסיק ממנו על זכויות המבקש קודם לכן; (2) נקבע כי מדובר במסמך פנימי של המשיבה ממנו משתמע כי למבקש זכויות של דייר מוגן, שרבים כמוהו הוצגו בהליך הראשון אך הוכרע ברוב דעות שמדובר בשגגה שאינה יכולה ליצור זכויות יש מאין; (3) לבסוף נקבע כי רק ראיה חדשה שבכוחה לשנות את פני ההכרעה מיסודה עשויה להצדיק משפט חוזר, ולא כך הם הדברים במקרה שלפנינו. כלפי פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 1830/05).

ד.

ביום 30.11.06 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע (מפי השופטת חפרי-וינוגרדוב) כי בפרשת ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ , פ"ד נז(3) 366 אכן הוכרה האפשרות לקיום משפט חוזר אזרחי בעילה של גילוי ראיות חדשות, אך נקבע כי המקרה דנא אינו עומד בתנאים שנקבעו שם. בעיקר התייחס בית המשפט לאי העמידה בתנאי לפיו בכוחה של הראיה החדשה לשנות את תוצאת פסק הדין. בעניין זה נאמר כי המסמך החדש אינו שונה ממסמכים קודמים שהוצגו, שלגביהם נקבע, בהליך המקורי מפי השופט אלרון, כי "גם אם מאן דהוא אצל המשיבה נגרר לכלל שגגה, עדיין אין בשגגה זו לסייע לו לקבל זכויות בנכס אשר מלכתחילה לא יכול היה לקבלן בנסיבות... זכויות של דיירות מוגנת כלל לא היו לא בידי אלמליח ולא בידי המשיבה עצמה" (עמ' 10). מסיבה זו נדחה הערעור. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפנינו.

ה.

בבקשה שב וטוען המבקש כי הגיע לידו מסמך מיום 1.8.04 החתום על ידי המנהל הכללי של המשיבה, בו נקבע מפורשות כי למבקש זכויות של דיירות מוגנת. נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו, כי ראיה שנוצרה לאחר ההכרעה בהליך הראשון אינה יכולה להוות עילה למשפט חוזר, וכן כי המסמך נערך על סמך מידע שהיה ברשות המשיבה כבר בזמן ההליך הראשון. עוד נטען כי יש בכוחו של המסמך החדש כדי לשנות את תוצאת ההליך, וכי עשיית צדק עם המבקש מחייבת את קבלת הבקשה.

ו.

(1) לאחר העיון סבורני כי אין להיעתר לבקשה. אכן בפרשת בית טלטש הוכרה האפשרות העקרונית לקיים "משפט חוזר" בשל גילוי ראיה חדשה בדרך שנקבעה שם, שעניינה פתיחתו של הליך חדש (ראו דברי השופט – כתארו אז – מצא בעמ' 373-372) - אך סבורני כי לא נפל במקרה דנא פגם בהחלטות בתי המשפט הקודמים. דומה כי הנימוק העיקרי לדחיית הבקשה הוא הקביעה שאין בכוחה של הראיה החדשה לשנות את תוצאת המשפט. נימוק זה מיועד על פסקי הדין שניתנו בהליך המקורי בהם נקבע כי אף אילו היתה המשיבה מתייחסת אל המבקש כאל דייר מוגן, לא היה בכוחה כדי להעניק לו מעמד זה - העומד בסתירה לזכויות שהוקנו לה בחוזה החכירה שערכה עם פיק"א; והמסמכים שבהם באופן שגוי נדרשה המשיבה לדיור מוגן נותחו בהליכים הקודמים. מסיבה זו, אין בכוחו של המסמך החדש, החוזר על שגיאות עבר, לשנות את התוצאה. רשויות הציבור אינן יכולות, בהבל פה של טעויות, להקנות זכויות במקרקעי ציבור, לא כל שכן כאשר יש לשקול במשורה הכרה בזכויות של דיור מוגן (ראו רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (לא פורסם)).

(2)

כזכור, נקבע כי התנהלות המשיבה יצרה הסתמכות לגיטימית אצל המבקש, והיא חויבה לפצותו - אך אין בהתנהגותה כדי ליצור זכויות יש מאין. אודה כי הסתפקתי האם לבקש את תגובת המשיבה - במיוחד לאור העובדה שבמסמך מיום 1.8.04 התייחסה המשיבה לבעלי חנויות נוספות כבעלי זכויות דיירות מוגנת, אך דומני כי בהתחשב בקביעות בתי המשפט קמא אין בכך צורך, ואין מקום להכביר הוצאות (לא למותר לציין כי עניין זה הוזכר כבר בהליך המקורי - ראו עמ' 11 לפסק הדין בע"א 1505/03). אכן, אי אפשר שלא לתמוה על התנהלותה של המשיבה כרשות ציבורית נאמנת הציבור לאורך השנים בהקשר דנא – והואיל ולא נתבקשה תשובה אני נדרש לכך רק כעולה מן המקובץ בהחלטות השיפוטיות הקודמות. לא בכדי, ובצדק, החליט בית המשפט המחוזי בע"א 1505/03 על דמי פינוי ראויים בשיעור שהיה מגיע לדייר מוגן, וזאת במכלול המהות (הסכומים ששילם המבקש בשעתו) והתנהלות המשיבה, שראוי כי תבדוק את הדרך בה נערכים מסמכיה. אכן, "משפט חוזר" אזרחי נשקל במשורה, ובכפוף לתנאים מחמירים (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד

(תשנ"ט) 214; בש"א (ירושלים) 1507/05 עזבון המנוח אינטראניק בקרג'יאן נ' יולנדה יעקוב עיסא שמאס (לא פורסם) - השופט זילברטל). בעניין זה יפים בעיני דברי השופט סולברג "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא- היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק" (ת"א (ירושלים) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן (לא פורסם)). אין המקרה שבפנינו בא בכלל מקרים חריגים אלה, וההחלטה בדבר פינוי מזה ודמי פינוי ראויים מזה יוצרת איזון נאות.

ז.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.