רע"א 5727/04 שמעון בן עמי נ. שולמית ברסלב

א.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 1750/01 וע"א 1704/01 - כבוד סגן הנשיא גולדברג, סגנית הנשיא שטרנברג-אליעז והשופט פוגלמן) מיום 9.5.04, בו התקבל באופן חלקי ערעור המבקש ונדחה ערעור המשיבה על פסק דינו של בית הדין לשכירות בתל אביב (ת"ש 106/92 - כבוד השופט גולדין) מיום 14.2.01.

ב.המבקש הוא דייר בשכירות מוגנת בדירה השייכת כיום למשיבה, וזאת מאז שנת 1971. ביום 14.2.01, לאחר שהונחה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין מיום 5.1.98 (ע"א 1286/96) לדון בעניין, קיבל בית הדין לשכירות את תביעת המשיבה, וקבע כי בעקבות סגירת מרפסות על ידי המבקש עלה מספר החדרים בדירה משלושה לארבעה, ולפיכך יש להעלות את גובה דמי השכירות, על פי הוראת סעיף 51 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 ( להלן: החוק ).

ג.בית המשפט המחוזי קיבל ברוב דעות את טענת המבקש, לפיה שטח מרפסת הסלון הוא 5.6 מ"ר ולפיכך אינו עולה אף כדי חצי חדר, ובהתאם קבע כי הדירה נשוא הדיון היא בת 3.5 חדרים, ושיש לתקן בהתאם את גובה שכר הדירה שקבע בית הדין לשכירות. שופטת המיעוט סברה, כי אין לקבל את טענת המבקש, בסברה כי המדובר בנושא עובדתי, וגם אין התוצאה נראית לה "עולה בקנה אחד עם השאיפה לעשיית צדק".

ד.בבקשת רשות הערעור טוען המבקש, כי העילה להתערבות בקביעת שכר הדירה, היינו סגירת המרפסות בשנת 1972, סגירה העולה - כלשון סעיף 51(ב) לחוק - כדי "שינוי בנתונים העלולים להשפיע על שיעור דמי השכירות", התיישנה. כן נטען כנגד אופן חישוב דמי השכירות וכנגד הוצאות המשפט שנפסקו לטובת המשיבה בהליכים שונים בפרשה זו.

ה.בטרם אכריע בבקשה, אציין כי המבקש ביקש להמתין בהחלטה זו עד שתוגש בימים הקרובים בקשה להצטרפות הארגון הארצי היציג להגנת הדייר כמערער, נוכח חשש להשפעה על דיירים אחרים. אין בדין הוראה המאפשרת צירוף מערערים או מבקשים (כבמקרה דנן); ראו גם ע"א 7696/98 ד' אסרף נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם), מפי הרשמת - כתארה אז - ח' מאק-קלמנוביץ, והציטוט שם מתוך זוסמן, סדרי הדין האזרחי

מה' 7 (בעריכת ש' לוין), ס' 628 עמ' 805). אמנם, בית משפט זה הרחיב במידה מסויימת את הגדרתו של "בעל דין" לעניין ערעור והוסיף מי שזכותו נפגעה בהיותו צד להליך, גם אם אינו צד פורמלי, כבעל זכות לערער (ראו בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670; ראו גם רע"א 5985/03 מדינת ישראל נ' אפרופים (לא פורסם), מפי הרשם - כתארו אז - ע' שחם). אין ענייננו נופל בגדר זה. עם זאת, הדין - תקנה 422 לתקנות סדר הדין האזרחי - מאפשר צירוף משיב, והמדובר בעניין שבשיקול דעת (זוסמן, סדרי הדין האזרחי , שם, ס' 633 עמ' 813), אך סבורני כי אין מקום לכך בנסיבות. בסופו של יום, הבעיות שמעורר התיק מוכרות למבקש מקדמת דנא; ההתדיינות בין הצדדים נמשכת, כאמור, מאז 1992, ובכל מקרה התעוררו הבעיות העלולות להטריד את הארגון הנזכר למצער מעת פסק הדין של בית הדין לשכירות מיום 14.2.01. אין מקום לצירוף מאוחר, ואין בידי לקבל את הבקשה להמתין בהחלטה בעניין זה. הוא הדין לתיק מוצגים שנתבקשה הגשתו עתה, כדי שהמוצגים "יוכיחו את טענותיו" של המבקש. לפי תקנה 403 לתקנות סדרי הדין האזרחי, מוגשת בקשת רשות ערעור בהנמקה תמציתית. אם המדובר בבקשה להגשת ראיה חדשה, זו טעונה בקשה והתקיימות תנאים שבתקנה 457 לתקנות סדרי הדין האזרחי (וראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי מה' 7, 521), והכלל הוא שראיות המתייחסות למה שקדם לפסק הדין נשוא הערעור - או בקשת רשות הערעור - יתקבלו אך אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה (ראו האסמכתאות המובאות על ידי גורן, שם). לא כך בענייננו.

ו.(1) בא כוח המבקש ביקש לעטות על ההליך דנא אדרת רחבה שתכניסנה לגדר העניינים שבית משפט זה יידרש אליהם בגלגול שלישי, קרי שחשיבותם המשפטית חורגת מן הסכסוך שבין הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 122). לשם כך טען, כאמור, כי השאלות שמעוררת הבקשה עלולות להתעורר בתיקים רבים של דיירים מוגנים, רובם קשישים, ולגרום מהפכה בהתייחסות אליהם. ככל שטענה זו שובת לב, אין בידי לקבלה. המדובר בתיק שמערכת היחסים בין הצדדים בו מצויה - כאמור - בערכאות מזה שנים רבות ואין מקום להוסיף עליה התדיינויות נוספות לאחר שבית הדין לשכירות נדרש אליה שלוש פעמים, בית המשפט המחוזי דן בערעורים שלוש פעמים, והשאלות ביסודן הוכרעו על בסיס ממצאים עובדתיים. ובאשר להתיישנות, אכן התביעה התיישנה לגבי יכולת גביית דמי השכירות לשנים שקדמו לפסיקה הנוכחית, ועל כך אין חולק. ואולם קביעת דמי השכירות אינה זהה לכך והיא מיוסדת על המצב העובדתי של הדירה, שאותו קבעו בתי המשפט בערכאות הקודמות. לעניין זה ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א מיום 15.5.95 בע"א 1538/93, באחד מגלגולי ההתדיינות בין הצדדים, בתשובה לטענה כי השינוי במושכר נעשה - נכון למועד אותו פסק דין - לפני למעלה מעשרים שנה, נאמר כי "גם במצב דברים זה עדיין נתונה לבית הדין לשכירות סמכות לקבוע את דמי השכירות המוגנים בגבולות המירביים על פי אחת החלופות שנקבעו בסעיף 51"; וכן דברי בית המשפט המחוזי בפסק דין מיום 5.1.98 בע"א 1286/96, בגלגול נוסף של ההתדיינות, כי "השינוי האמור נעשה אמנם לפני זמן רב, אולם מותר למבקשת לתבוע העלאה של דמי שכירות לנוכח השינוי במספר חדרי הדירה". דברים אלה לא הובאו, ככל הנראה, לעתות ההן לפתחו של בית משפט זה. איני רואה מקום לרשות ערעור בנושא זה כיום. ובאשר לתיקיהם של דיירים מוגנים אחרים, חזקה על בתי המשפט שידונו בהם בכל מקרה כראוי לו, בלא לפגוע בזכויותיו של איש מן הנוגעים בדבר, קשישים או אחרים.

(2) אוסיף, כי איני רואה דופי במאמץ שעשה בית הדין לשכירות הן בביקורו במקום והן במינוי מומחה מטעמו כדי להסתייע בכך בהכרעותיו. לא אוכל להסכים לטענה מרכזית של המבקש נגד גישה זו, ונתתי ליבי אף לכך שהמומחה לא נחקר על ידי המבקש (וגם לא על ידי המשיבה). ראו גם תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וכן גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 7, 196-190. אכן, הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם. כל עוד בחיים ובמשפט חייתה, מדקדק בית המשפט בפרטי כל מקרה ודירה, כפי שעשה גם במקרה דנן בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי שב ונדרש לכך. אין מקום לגלגול נוסף, ולכן אין בידי להעתר לבקשה.