רע"א 52/07 יואל מלכיאלי נ. מינהל מקרקעי ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגני הנשיא גרוס, קובו ורובינשטיין) בע"א 1156/00 מיום 25.10.06, בגדרו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב – יפו (השופט – כתארו אז- גולדין) בת"א 31660/95 מיום 30.11.99.

ב.

(1) ביום 10.4.95 תבע המשיב - מינהל מקרקעי ישראל (להלן המינהל ) – בסדר דין מקוצר את המבקשים (א' 31660/95) בגין תפיסת חזקה, ללא זכות וללא רשות, במקרקעין הידועים כחלקה 309 בגוש 6196 (להלן: המקרקעין ). לכתב התביעה צורף נסח בדבר בעלותה של רשות הפיתוח. ביום 22.5.95 הגישו המבקשים בקשת רשות להתגונן. בתצהיר הנספח לבקשה נטען, כי הזכויות בנכס נרכשו על ידי המבקשים מבני משפחתם, וכי המינהל מודע להימצאותם בו משנת 1974. נטען כי חלקו של הנכס משמש את המבקשים ובני משפחתם למגורים וחלקו משמש כמפעל, שבין היתר מעסיק עובדים מוגבלים וקשי יום. עוד נטען, כי לצורך הקמת המפעל השקיעו המבקשים בנכס השקעות גבוהות, וזאת תוך הסתמכות על מצגיו והבטחות מאת נציגי המינהל לפיהן המבקשים לא יפונו מהנכס. למבקשים ניתנה רשות להתגונן.

(2) לאחר ששמע את עדות המבקש 1 – מטעם התביעה לא הוגשו כל ראיות שהן – ואף ערך ביקור בנכס, דחה בית משפט השלום ביום 30.11.99 את התביעה. בית המשפט נימק את קביעתו באי הגשת נסח מקרקעין או ראיה אחרת, המוכיחים את בעלות המינהל בנכס ואת מיקומו המדויק. בית המשפט ציין כי "צירוף מסמכים לכתב התביעה תוך הימנעות מהגשתם אינו מהווה ראיה כדין" (סעיף 5 בעמ' 4). בהמשך קיבל בית המשפט את גירסת המבקשים, לפיה המקרקעין מוחזקים על ידיהם בדין.

(3) בית המשפט המחוזי קיבל ביום 25.10.06 את הערעור שהגיש המינהל על פסק הדין, בקבעו כי המבקשים הוכיחו את זכותם בנכס, אל נוכח בעלות המדינה שהוכחה על פי הנסח שצורף לתביעה. זאת, בשונה מדירת מגורים המצויה במזרחו של הנכס. בית המשפט הורה על פינוי הנכס נשוא כתב התביעה והחזרתו למינהל בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין. מכאן בקשת רשות הערעור הנוכחית, שהוגשה ב- 2.1.07.

ג.

(1) ככלל, סומכים המבקשים את ידיהם על פסק דינו של בית משפט השלום. נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שמזה קבע כי הנכס נשוא כתב התביעה יפונה, ומאידך גיסא קבע כי המבקשים מחזיקים בדין בדירת 3 חדרים; זאת – שכן חלקו של הנכס נשוא כתב התביעה – החלק המערבי של המבנה בצורת "ר" הפוכה - מהווה חלק מדירת המגורים של המבקשים. נטען, כי חלקו הצפוני של המבנה בצורת "ר" הפוכה מהווה מסדרון לדירה, ועל כן לא ניתן לפנותו. עוד נטען, כי ככל שיוחלט כי יש לפנותם, הרי שראויים הם לפיצוי בגין הפינוי; זאת, נוכח השבחת הנכס והשקעתם בו. בנוסף נטען, כי המבנה משמש כבית עסק אשר מעסיק, בין היתר, אנשים בעלי מוגבליות.

(2) יחד עם בקשת רשות הערעור הגישו המבקשים בקשה לצירוף ראיה – חוזה שכירות ותשריט אשר צורף אליו - וזאת על מנת להוכיח, כי הנכס אשר בית המשפט הורה לפנותו כולל גם חלק מדירת המגורים. המינהל התנגד לבקשה בנימוק כי הראיה אינה רלבנטית והוגשה תוך שיהוי רב, ללא כל הסבר לשיהוי. בתגובתו מציין המינהל, כי אף שתשריט חוזה השכירות מצביע על כך שדירת המגורים אכן מצויה בחלק הניצב של המבנה בצורת "ר" הפוכה, הנה מאחר שהמבנה שלגביו מתבקש הפינוי הוא בעל שתי קומות, אין בראיה זו נפקות לענייננו, שכן הפינוי המבוקש עניינו אך בקומתו השנייה של המבנה, זו שמעל קומת הקרקע, וכן בחלק מקומת הקרקע של המבנה אשר אינו משמש כדירת המגורים.

(3) ביום 12.4.07 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין.

(4) ביום 19.4.07 הגיש המינהל את תגובתו לבקשת רשות הערעור. נטען, כי בעדותו מודה המבקש 1, שלמרות פסק דין שניתן בעבר לפינוי ממחסן הסמוך לדירה – אותו ביקש המינהל להוסיף כראיה לערכאת הערעור -

שבו המבקשים ובנו אותו ואף הרחיבוהו. נטען, כי באשר לחלק הארי של הנכס מצוי כבר פסק דין חלוט, המאפשר למינהל לבצע את ההריסה (ת"א (ת"א) 361/87); ענייננו איפוא אך בשוליו של המחסן, אשר הוא אותו מבנה שצורתו "ר" הפוכה המהוה הרחבה של דירת המגורים כלפי מעלה (בניית קומה נוספת) וכלפי מזרח. עוד נטען, כי למרות האמפטיה הרבה שמעוררת העסקת אנשים בעלי מוגבלות יש ספק אם מועסקים הם במפעל המצוי בנכס או מחוצה לו, ואין הדבר יכול להצדיק – מכל מקום – פלישה למקרקעי הציבור. לבסוף נטען, כי בקשת הפיצוי בגין ההשקעות שהשקיעו המבקשים במבנה, תמוהה על רקע פלישתם לקרקע ללא היתר, ונעשית ללא כל בסיס ראייתי, ומבלי שהועלתה בכל שלב קודם לכן. כך נטען, חובה על המבקשים לשלם למינהל דמי שימוש ראויים.

ד.

(1) לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. הבקשה תחומה לאמיתה למחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר למיקום דירת המבקשים ביחס למבנה המיועד לפינוי, ואינה מעלה שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית בעלת עניין.

כנודע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב מקום שהבקשה מעוררת שאלות עובדתיות שאינן בעלות השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים המתדיינים, כל שכן בגלגול שלישי (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם) (הנשיא ברק); רע"א 5727/04 שמעון בן עמי נ' שולמית ברסלב (לא פורסם)). אין בכך שבמבנה המיועד לפינוי מעסיקים המבקשים – כנטען – אנשים בעלי מוגבלות, ומבלי שניכנס לשאלה העובדתית באשר לענין זה שהועלו לגביו תהיות מסוימות, כדי לשמש מגן בפני פעולות בלתי חוקיות במקרקעין שבבעלות הציבור, פלישה אליהם ובניה בהם. זאת, מבלי לפגוע באשר לזכות המבקשים במתן תעסוקה למוגבלים במועדוני תעסוקה וכיוצא בזאת. בקשת המבקשים אינה מזכירה שבמבנה שתי קומות –

עובדה הפותרת את הקושי הנטען לגבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והיה בידיעה עליה כדי למנוע את התמשכות הדיונים בפני בית משפט זה . המשיבה מודיעה, כי פינוי המבקשים נדרש רק מהקומה העליונה של המבנה בצורת ה- "ר" ההפוכה, וכן מאותו חלק בקומת הקרקע אשר אינו חלק מדירת המגורים של המבקשים – המצויה בחלקו של החלק הניצב במבנה; לעת הזאת לא בדירת המגורים עסקינן. זאת רשמתי לפנינו.

(2) מעבר לצורך האופרטיבי אציין כאן, כי אמנם על פי עיקר הדין – כפי שציין בית משפט השלום – יש להגיש ראיה בהליך ולא להסתפק בצירופה לכתב טענות, כהלכה מקדמת דנא (בית משפט השלום הזכיר את ע"א 112/57 גד נ' נקריטין , פ"ד יד 460 (הנשיא אולשן); בדומה, באשר למסמכים המוגשים בתיק מוצגים בגדרי תקנות 168 – 169, שלגביהם ההלכה היא ש"מסירת התצהירים לפי הוראת בית המשפט עדיין אינה הופכת אותם לחלק מן הראיות, אלא היא תנאי מוקדם 'להגשתם' בשלב הבאת הראיות" (רע"א 1283/93 דני חברה לבנין נ' מנהל מס ערך מוסף , פ"ד מא(1) 639, 643 – המשנה לנשיא לוין, ראו גם רע"א 630/07 חממה מאיר סחר נ' מגדל (טרם פורסם) סעיף ה' והאסמכתאות שם). ואולם, בסדר דין מקוצר עסקינן, שבו מצרפים לתביעה מסמכים המובאים לראיה (תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד -1984, בניגוד לתקנה 71 העוסקת בכתב טענות באופן כללי, אך ראו והשוו גם תקנה 75). מכל מקום, במקרה דנא אין הכחשה של בעלות המינהל. עיינתי בתצהירים שהוגשו מטעם המבקשים בבית משפט השלום במסגרת בקשת הרשות להתגונן וכעדות ראשית ; נטענו בהם טענות באשר לזכויות מסוימות שיש למבקשים, אך לא נטען כי הבעלות אינה של המינהל (רשות הפיתוח). לפיכך אין דופי בגישה של ניסוח מהותי שנקט בית המשפט המחוזי, בהידרשו לנסח שצורף לכתב התביעה.

(3) אשר לסוגיית הפיצויים: אכן בתצהיר המבקש 1 בבקשת הרשות להתגונן נאמר (סעיף 8) כי המבקש השקיע במקום ממיטב כספו, והעריך השקעותיו ב- 181,000 דולאר, וכן צירף חוות דעת שמאי (שלא הובאה לעיוני). כן נטען, כי השקעות רבות נעשו בידיעת המדינה, על כן גם פינוי טעון הסדרת ההשבה. יצוין כי התצהירים לא הוגשו בהליך הנוכחי על-ידי המבקש אלא על-ידי המדינה בתגובתה; לא פורט באשר להשקעות, ולא באשר להבטחות הנטענות. בבית משפט השלום לא נחקר המבקש בענין זה, ובית משפט השלום, מן הסתם נוכח התוצאה שהגיע אליה (דחיית תביעת המדינה), לא נדרש לכך. בית המשפט המחוזי, שקיבל את הערעור, לא נדרש לכך אף הוא. המדינה משיבה, כאמור, כי הנושא נטען בעלמא ולא הועלה, וכן טוענת לדמי שימוש ראויים. אף שאין לומר כי הנושא לא הועלה, לא נקבע בו מכל מקום כל ממצא. בנסיבות אלה בידי הצדדים, תוך שמירת טענותיהם, לתבוע בהליך נפרד – פיצוי מזה, דמי שימוש מזה, ואיני מביע דעה באשר לתוצאה. אטעים: הפינוי כשלעצמו אינו כרוך בפיצויים.

(4) כאמור אין בידי להיעתר לבקשה. על המבקשים לפנות את הנכס מכל אדם וחפץ ולהחזירה למינהל תוך 30 יום מהיום. נוכח האמור, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע. לא אוכל שלא להצטרף להערות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי באשר לתביעה כפי שנוסחה ונוהלה, לרבות אי הגשת ראיות. ואני מקווה שהפרקליטות והמינהל נותנים אל ליבם את הדברים; ברכוש הציבור עסקינן. בנסיבות אלה, אף אנכי איני עושה צו להוצאות.