רע"א 3047/06 לאה עזר נ. איסק אדזיאשוילי

א.בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן, א' ש' שילה) בע"א 2229/04 מיום 31.1.06, שניתן בערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ח' טובי) בת.א 207651/02 מיום 3.3.04, שהורה על סילוק ידו של המבקש 2 (להלן המבקש) מדירה בת 2 חדרים הנמצאת בבנין ברחוב החלוצים 6 בתל-אביב (להלן הדירה) ועל פינוייה של המבקשת 1 (להלן המבקשת) מהדירה.

ב.המשיבים, בעליו של הבניין שבו נמצאת הדירה, הגישו נגד המבקשת, דיירת מוגנת בדירה ונגד בנה המבקש – תביעת פינוי. בתביעה טענו המשיבים, כי המבקשת נטשה את הדירה ולכן איבדה את הגנתו של חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן החוק). באשר למבקש, נטען בתביעה, כי אין לו זכויות משל עצמו במושכר, ולכן, עם נטישת המבקשת, עליו לפנות את הדירה. המבקשים הכחישו את טענות המשיבים וטענו שהמבקש מתגורר בדירה בידיעתם ובהסכמתם של הבעלים.

ג.בית-משפט השלום פסק, כי אין מחלוקת שהמבקשת מעולם לא גרה בדירה, ומאז שכרה אותה בשכירות מוגנת בשנת 1967, מבעליה הקודמים, התגוררה במקום אחר בתל אביב, ובדירה התגוררו אמה שנפטרה זה מכבר, ובנה של המבקשת יהודה ע"ה, שנפטר ביולי 1990 (להלן המנוח). עוד קבע בית-משפט השלום, כי נוכח הנסיבות הללו, אמה של המבקשת ובנה המנוח של המבקשת הם אלה שהיו זכאים להגנת החוק, כל עוד התגוררו בדירה בפועל וכאשר הלכו האם והבן לעולמם – איבדה המבקשת את זכותה כדיירת מוגנת. באשר למבקש, נדחתה טענתו כאילו ידעו בעלי הדירה דאז והסכימו שהדירה נועדה מלכתחילה גם למגוריו; כן נדחתה טענתו, לפיה התגורר בדירה מאז פטירת המנוח.

ד.(1) על פסק-דינו של בית-משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

(2) בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים בקבעו, כי אכן אין מחלוקת על כך, שהמבקשת התגוררה בדירה עד שנת 1962 ולאחר מכן לא התגוררה בה עוד, וזאת בידיעתם ובהסכמתם של בעלי הבית דאז. בית-המשפט המחוזי חזר על קביעת בית-משפט השלום, לפיה אמה של המבקשת ובנה המנוח של המבקשת היו רשאים להתגורר בדירה, והם אכן אלה שהתגוררו בה עד לפטירתם. בנוסף נפסק, כי לא הוצגה כל ראיה שיש בה כדי לבסס את טענת המבקשים לגבי מגורי המבקש בדירה. משכך, לא ברור כלל לאילו זכויות בדירה טוען המבקש. נקבע כי גם טענותיו בדבר הזדהות החזקות (ראו על כך להלן) – דינן להידחות.

ה.מכאן הבקשה הנוכחית. במסגרתה טוענים המבקשים, כי בעלי הבית ידעו והסכימו שהמבקש יגור בדירה, והמשיבים ידעו על-כך עת רכשו את הבניין ב-1997. כן נטען, כי בית משפט השלום התעלם מכך שהמשיבים, באמצעות בנם, אישרו בכתב שהמבקש מחזיק בדירה, וטעה משקיבל את טענת המשיבים שסברו שהמנוח הוא שמשלם את דמי השכירות. ולבסוף שבים המבקשים וטוענים, שהמערער רכש זכויות של דייר מוגן, מפני שהוא מתגורר בדירה מ-1990.

ו.(1) לאחר עיון אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית בעלת השלכות החורגות מתחומם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד ל"ו(3) 123, 128 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). הבקשה שלפנינו אינה מעוררת במהותה שאלה מסוג זה. ובמובהק אינה באה בקהל בקשות שתישקל לגביהן רשות ערעור. די היה בכך להכריע כאמור.

(2) אך אוסיף לעיצומם של דברים: המבקש מנסה לבסס את טענתו על הכלל של "הזדהות החזקות". כלל זה משמש הגנה כנגד טענת נטישה וזאת מקום שהאנשים, שנכנסו לגור במושכר ביחד עם "השוכר הרשמי", מוסיפים לגור בו גם לאחר שעזב אותו הלה באורח מוחלט, ואז ממשיכה השכירות, בתנאים מסוימים, לזכות בהגנת החוק. במרכזה של הלכה זו ניצבת כוונת הצדדים ולפיה, "לאותם 'הדיירים הממשיכים', להבדיל מן הדייר 'הרשמי' - תהיה זכות ישיבה עצמאית, בלתי תלויה בזכות ישיבתו הוא; כי זכותם להחזיק במושכר אינה נאצלת מזכותו הוא והנה שוות-ערך עם זו האחרונה. אם ינטוש השוכר הרשמי את המושכר לא יהיה מקום, איפוא, לגרוס כי העדרו ממנו יש בו כדי לשלול מן השכירות את הגנת החוק, באשר במסיבות אלה חזקתם הממשית של 'הדרים-במושכר-למעשה' כמוה כחזקתו הוא, ומכאן הביטוי 'הזדהות החזקות'" (ראו ע"א 346/54 גרינברג נ' רודוי ואח' , פ"ד י 1065, 1073, מפי השופט – כתארו אז – אגרנט, והשוו ע"א 304/80 לוי ואח' נ' מנהל מחלקת עבודות ציבוריות פ"ד לו(4), 617 ,עמ' 622-621 מפי השופט חלימה). אין מחלוקת שחובת הראיה היא על הטוען לכלל "הזדהות החזקות" (ע"א 417/79 מרכוס נ' צבי המר ואח' פ"ד לז(2), 337 ,עמ' 346, מפי השופטת – כתארה אז – בן פורת). אוסיף לכך, מעבר לצורך, כי הגנת הדייר ראויה בעידננו לפרשנות מצמצמת; רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (טרם פורסם), ועל בית המשפט לנהוג בזהירות בגדרי הדין אל מול משאלות להרחבת גבולותיה.

(3) בענייננו הוכח, כי המבקשת שכרה את הדירה לשימושם של אמה והמנוח וכל זמן שאחד מאלה התגורר בה, למעשה הוסיפה ליהנות מהגנתו של החוק בהיותה "הדייר הרשמי" – כמי ששכרה את הדירה בשכירות מוגנת. דא עקא, משהלכו אמה של המבקשת ובנה לבית עולמם, איבדה המבקשת את זכותה כדיירת מוגנת בדירה, החל מיום 13.7.90 - יום פטירתו של המנוח. בכך כמובן נשתנו הנסיבות מאז פסק הדין בת"א 21695/83 (שלום ת"א) דנון נ' עזר משנת 1986, בו נדחתה תביעת הבעלים דאז לפינוי לסילוק יד. בנוסף לכך, הערכאות הקודמות קבעו עובדתית, כי המבקש לא הצליח להוכיח את טענתו שהתגורר בדירה ולא יכול היה לצרף לבקשתו אישורי עירייה בעניין הדירה הרשומים על שמו או חשבונות טלפון או חשמל (למעט אחד, ככל הנראה) המוכיחים כי אכן התגורר בה. מחשבונות החשמל והטלפון עלה, שהנמען הוא המנוח ולא הוא עצמו. דברים אלה מדברים בעדם. מקובלת עליי גם קביעת הערכאות הקודמות לפיה עצם תשלום דמי השכירות על ידי המבקש אין בידו להפכו לדייר מוגן בדירה. מכאן שהמבקשים לא עמדו בנטל לביסוס טענתם בדבר הזדהות החזקות.

ז.כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.