פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
5211/15
לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
המבקשים:
1. אילן אליעזר אנקווה
2. גרסיה עטייה
נ ג ד
המשיבים:
1. איל פרוסט
2. שרון פרוסט
3. רבקה הראל אנקווה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטים י'
ענבר, י' שבח ו-ש' שוחט) מיום 8.06.2015 בע"א
034006-06-14
בשם המבקשים:
עו"ד מנשה בן דוד
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגן הנשיאה י' ענבר והשופטים
י' שבח
ו- ש' שוחט ) מיום 18.6.15 בע"א 34006-06-14, שבמסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב
(השופט י' קורן ) מיום 29.4.2014 בת"א 9695-12-12. עניינה המשפטי של הבקשה בשאלת אימתי ניתן לפנות דיירים מוגנים מן הדירה אותה הם שוכרים בדמי מפתח.
רקע והליכים קודמים
ב.
אילן אנקווה, הנתבע 1 בבית משפט השלום והמבקש 1 בבקשה זו, ורבקה אנקווה, הנתבעת 2 בבית משפט השלום אשר צורפה לבקשה הנוכחית כמשיבה פורמלית (להלן יחד אנקווה ), שכרו יחד דירה בדמי מפתח במרכז תל אביב (להלן הנכס ) החל משנת 1995; בני הזוג פרוסט, המשיבים 2-1 בבקשה זו (להלן המשיבים ), הם הבעלים הנוכחיים של בניין המגורים בו נמצא הנכס, לאחר שרכשו מחצית מן הזכויות בקרקע בשנת 2009, ומחצית נוספת בשנת 2012. זמן קצר לאחר שרכשו את הנכס וקיבלו לידיהם חזקה בבניין, הגישו המשיבים תביעה לפינוי ולסילוק יד נגד אנקווה, ובצדה תביעה כספית בסך 420,000 ₪; התביעה הוגשה גם נגד המבקשת 2 בבקשה זו (להלן עטיה ), אשר התגוררה בפועל בנכס אף שלא הייתה צד להסכם השכירות בין הצדדים.
ג.
בתום דיוני ההוכחות ולאחר שנשמעו עדים שונים, קיבל בית משפט השלום את התביעה בחלקה, במובן זה שהורה על פינוי אנקווה ועטייה מהנכס ומהגג הסמוך לו. נקבע, כי אנקווה אינם מתגוררים באופן רציף בנכס מזה למעלה מעשור, ובכך אבדה להם הגנת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן החוק ), ולכן ניתן לפנותם ממנו, וזאת גם אם המבקש 1 חזר בשלב מסוים להתגורר בנכס; מה גם שאנקווה העבירו את החזקה בנכס כאמור לעטייה, על דעת עצמם, וגם בכך יש לבסס עילה לפנותם מן הנכס, לפי סעיף 131(2) לחוק, שכן היה בכך כדי להפר את חוזה השכירות. עוד נקבע, כי אנקווה ביצעו שינויים רבים בנכס לאורך השנים ומבלי הסכמת בעלי הדירה, וגם מטעם זה ניתן לפנותם, בהתאם לסעיף 131(3) לחוק. לבסוף נדחתה בקשת אנקווה לסעד מן הצדק, משנמצא כי בני הזוג הם אנשי עסקים מצליחים ואמידים, ולכן אין מקום ליתן סעד חריג זה. מנגד, נדחתה תביעתם הכספית של המשיבים, משנמצא כי זו לא הוכחה כנדרש.
ד.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של אנקווה ועטייה בהתבסס על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, משלא נמצאה עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט השלום. נקבע, כי נסיבות העניין מצביעות על קיומן של מספר עילות לפינויים של אנקווה מן הנכס, ואילו עטייה נעדרת זכות עצמאית בנכס מלכתחילה; ומכאן כי היה מקום לקבל את תביעת הפינוי כאמור.
הבקשה
ה.
נטען, כי בקשה זו מעלה שאלה עקרונית הראויה לדיון בגלגול שלישי, והיא האם די בהפרה לכאורית של הסכם שכירות במשך שנים רבות, מבלי שבעלי הדירה התלוננו כנגדה לאורך הזמן, כדי לבסס עילת פינוי של דיירים מוגנים מכוח חוק הגנת הדייר. לגופם של דברים נטען, כי לא היה מקום לקבל את תביעת הפינוי, משהחוזה בין הצדדים לא הופר מלכתחילה, ואף אם הופר, די בכך שבעלי הנכס השלימו עם ההפרה לאורך השנים כדי למנוע את הפינוי. כן נטען כי המבקשים זכאים לסעד מן הצדק "מכח הצדק האלמנטרי... ובודאי מכח המוסר האלמנטרי" (סעיף 11 לבקשה), שכן בנסיבות אין זה צודק לפנותם.
דיון והכרעה
ו.
לאחר עיון בבקשה, אין בידי להיעתר לה. עניינה אינו חורג מעניינם הקונקרטי של הצדדים שהוא נטוע בו, והיא אינה מעלה לאמיתה טעם משפטי או ציבורי הנדרש לשם דיון בגלגול שלישי (רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב , פסקה ו' (2004); רע"א 10343/05 עמידר נ' נגה משה , פסקה ד' (2006)).
ז.
לגופם של דברים אציין, כי בקשה זו מזכירה את הארכאיות שבמוסד הגנת הדייר. כך ציינתי בעניין קודם:
"חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי. התכלית שעמדה בבסיס החוק הייתה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו. ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו'הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק' (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור ואח',
פ"ד נ(5) 111, 118 (השופטת שטרסברג כהן). לדידי, מדיניות זו ראויה היא, ולשיטתי יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנה זו: 'הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם' (רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב ; ראו גם רע"א 10343/05 "עמידר" - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' נגה משה)" (רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר ואח' (2006); ראו גם חוות דעתי ברע"א 2737/11 גרוס נ' אוסט
(2013)).
אמנם, לא הרי מי שלא שילם דמי מפתח כלל – ויש מהם מן הדיירים המוגנים הותיקים שהם כאלה –כהרי מי ששילמם כבנידון דידן; אך שאלות היסוד של פרשנות חוק הגנת הדייר בעינן. בענייננו בני הזוג אנקווה, אשר היו מוגנים מפינוי לכאורה מכוח החוק, לא התגוררו בנכס מזה שנים ארוכות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הם התגוררו בדירות פאר, ולאחרונה מכרו דירה שהייתה בבעלותם בשווי של עשרות מיליונים. לא אותם ראה המחוקק לנגד עיניו. אכן, משכיר הנכס בשעתו הניח בעת ההשכרה כי יישארו בדירה כמוגנים, אך לשם כך היה עליהם לעמוד בהוראות הדין. לעניין הגב' עטייה המתגוררת בפועל בנכס, יהיו הסיבות לכך אשר יהיו, היא לא הייתה מעיקרא
צד לחוזה השכירות המוגנת, ולכן על פני הדברים ברי כי איננה זכאית להגנות החוק.
ח.
אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.
ניתנה
היום, כ"ז באב התשע"ה (12.8.2015).
המשנה לנשיאה