רע"א 5519/06 יורם וינוגרד,עו"ד נ. יורשי המנוחה קמונה דואני ז"ל

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ש' ברלינר (אב"ד), השופט י' עמית, השופט ר' סוקול) מיום 29.5.06 בע"א 2709/04, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט מ' רניאל) מיום 14.7.04 בת"א 19961/01.

ב.(1) נשוא הבקשה וההליכים שקדמו לה היא חנות, המצויה בחזית הבית המצוי ברחוב הרברט סמואל 50 בחדרה, והידוע כגוש 10036 חלקה 270 (להלן החנות). המבקש מחזיק ב - 75% מזכויות הבעלות בנכס. בשנות ה- 60' של המאה הקודמת הושכרה החנות, בשכירות מוגנת, לרחמים דואני ע"ה (להלן רחמים) לצורך ניהול עסק של תיקון ומסחר באופניים. לאחר שנפטר רחמים, המשיכה אלמנתו קמונה ע"ה (להלן האם) בניהול העסק והייתה לדיירת מוגנת בחנות מכוח הוראות סעיפים 23 ו - 26 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין המבקש והאם עוגנה קביעה זו. לימים הלכה האם לעולמה, ובניה-יורשיה (משיבים 2 - 4) המשיכו בניהול החנות. בתביעה שהגיש המבקש לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 19961/01) התבקש פינוים של משיבים 2- 4 מהחנות. נטען, כי המצג, לפיו המשיכה אימם בניהול העסק לאחר מותו של רחמים – מוטעה, ועל כן החזיקה בזכות הדיירות המוגנת שלא כדין. כן נטען, כי הופרו תנאי השכירות בגין אי תשלום דמי שכירות, שינוי מטרת השכירות והסגת גבול.

(2) בפסק דין מפורט מיום 14.7.04 נדחתה התביעה. נקבע, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח שהאם לא ניהלה את העסק לאחר פטירת רחמים, וכי הואיל והמשיבים זקוקים לחנות לפרנסתם, הפכו לדיירים מוגנים בחנות מכוח הוראת סעיף 27(2) לחוק הגנת הדייר. טענת המבקש לפיה היו דמי השכירות צריכים להיות משולמים צמודים למדד – נדחתה. נקבע, כי ההפרש בדמי השכירות בין מועד משלוח למועד הפירעון אינו מצדיק את ביטול השכירות. כן נדחו טענות המבקש בדבר הסגת גבול, שינוי מטרת השכירות, גרימת נזק לחנות ויצירת מטרד לשכנים.

(3) המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 2709/04). בפסק דין מיום 29.5.06 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, בציינו כי לא מצא מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום. עוד צוין, כי "התביעה כולה, וכך גם הערעור, אינם אלא ניסיון להתאנות למשיבים תוך ניסיון להשיב אחורנית את הגלגל".

(4) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.(1) המבקש חוזר על טענותיו בבתי המשפט הקודמים: נטען, כי על המשיבים מוטל הנטל להוכיח את התקיימות התנאים הקבועים בסעיפים 23 ו - 26 לחוק הגנת הדייר, לרבות העובדה כי האם ניהלה את החנות, וכי הסכמתו לעובדה זו ניתנה נוכח מצג שווא; כי קמה עילת פינוי נוכח שינוי במטרת המושכר; וכי הופרה חובתם של המשיבים לשמור על המושכר. עוד נטען, כי הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, שעניינה שאלת נטל ההוכחה לעניין התנאים הקבועים בסעיפים 23 ו- 26 הנזכרים.

(2) עניינם של הסעיפים הללו, כנודע, בזכאות בן זוג או ילדים של דייר של בית עסק לדיירות, המותנה בפרקי זמן ובמעורבות בעסק. סעיף 27(2) קובע דיירות אחר דיירות לממשיכים לעבוד בעסק.

ד.(1) לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. חרף השתדלות המבקש להוסיף לבקשה טענה בעלת אופי כללי, הריהי תחומה, באופן מובהק, למחלוקת הצדדים. ככזו אין היא עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לגבי מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)).

(2) אף לעיצומם של דברים אין בידי להיעתר לבקשה. בהסכם פשרה, שנערך בין המבקש ושאר בעלי הזכויות בנכס לבין האם ואחד מבניה ושהוגש בגדרו של ת"א (חדרה) 1965/77, נקבע, כי "התובעים (המבקש והבעלים האחרים - א"ר) מאשרים שהנתבעת קמונה דואני הינה הדיירת מכח סעיף 23 ו - 26 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972" (סעיף 1). המבקש חתום על הסכם זה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 12.11.80 (השופטת גרי-זילבר). מכאן שצדק בית משפט השלום בקבעו, כי "כדי לסתור את פסק הדין שניתן לבקשתו ואת הסכם הפשרה שנערך איתו, היה על התובע

(המבקש- א"ר) להוכיח את ההטעייה שהטעו אותו הנתבעים" (הדגשה הוספה). בית המשפט קבע, כממצא עובדתי, כי המבקש לא הביא ראיות לסתור קביעה זו, וכי טענותיו מבוססות על חשדות בעלמא. מנגד, הציגו המשיבים מסמכים לפיהם נפתחו למשיבה תיקים ברשויות המס השונות (מוצגים ז-ט בתיק המוצגים שהגישו לבית המשפט המחוזי). עובדת היות המשיבה דיירת מוגנת נלמדה אף מטענות המבקש עצמו בבקשה לקביעת דמי שכירות בשנת 1984 (תיק שכירות (חדרה) 6/84) לפיה "המשיבה (האם - א"ר) הינה דיירת מוגנת, המחזיקה בחנות" (סעיף 1). נוכח האמור, אין מקום להתערב במסקנות בתי המשפט הקודמים בסוגיה זו.

(3) בנוגע לטענת שינוי המושכר קבע בית משפט השלום, כי "לא נסתרה, ואף נתמכה בראיות מטעם התובע, העובדה שמצב זה של שימוש, דהיינו שימוש במושכר כמחסן, קיים כבר עשרות שנים, והתובע ... מעולם לא טען דבר בקשר לכך". אשר להפרת החובה לשמור על החנות נקבע, כי "מלבד הטענה שהנתבעים לא שומרים על המושכר, לא באה על כך שום ראיה, לא בתצהיר ולא בשום דרך אחרת". נדמה אם כן, כי ביסודן של טענות המבקש בסוגיות הללו עומד ניסיון לבחינה מחודשת של קביעות עובדתיות, שהוכרעו שלא כדעתו. אזכיר את שנאמר פעמים רבות, כי לא לכך נועד ערעור שני (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם) (הנשיא ברק)). אוסיף, כי אף שלדידי ככלל אין מקום לפרשנות מרחיבה של זכויות בהגנת הדייר (ראו בין השאר רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (לא פורסם)), עדיין חוק הגנת הדייר עמנו, ומשמתקיימות הגנותיו על פי קביעות בתי משפט, לוא יהי.

(4) בטרם סיום, ברצוני להידרש לדרך בה נוסחה הבקשה דנא. בסעיף 2(ג) לבקשה מעלה המבקש טענות קשות כנגד טיפולו של בית המשפט המחוזי בשמיעת הערעור. אך טבעית ומובנת תקוותו של המבקש – ככל בעל דין אחר – לקבל פסק דין שיצדד בטענותיו. ברם, אין בתקוה נכזבת כדי להתיר העלאתן של טענות בסגנון שאינו הולם. כשם שבית המשפט חייב בכבודם של המתדיינים לפניו, כך חייבים הם בכבודו, בבחינת דברי התנא הלל "דעלך סני – לחברך לא תעביד": "מה שעליך שנוא – לחברך אל תעשה" ( בבלי , שבת ל"א ע"א). הדברים נכונים מקל וחומר כאשר עסקינן במבקש שהוא עורך דין במקצועו, שמחובתו לשמור על יחס של כבוד לבית המשפט (ראו סעיף 32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986). דברי נאמרים, אף שאין אדם נתפס על צערו, ובמבט לעתיד.

ה.אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.