רע"א 6494/05 אליהו שני נ. שמעון ביטון

בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"א 5347/04 מיום 31.5.05, שדחה את ערעור המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל בירושלים מיום 18.4.04.

בשנת 1991 התקשרו המשיב, שמעון ביטון (להלן: ביטון), והמבקש, אליהו שני (להלן: שני), בהסכם שותפות לצורך הקמתו של פרויקט בניה באמצעות חברה בשם שבא עציון בניה ופיתוח בע"מ (להלן: החברה). בעקבות חילוקי דעות שהתגלעו ביניהם, החליטו ביטון

ושני לפרק את השותפות. לצורך זה חתמו הצדדים על הסכמים שונים בעניין הפירוק, אך משנתגלעו חילוקי דעות באשר לפירושם, ולצורך יישוב המחלוקות הסכימו הצדדים, בתאריך 11.4.1995, להעביר את הסכסוך להכרעתו של בורר, עו"ד יוסף תוסיה-כהן (להלן: הבורר).

פסק הבוררות שניתן על-ידי הבורר קבע חיובים שונים בין הצדדים, האחד כלפי השני, וכן חיובים משותפים של הצדדים כלפי החברה. אחד הנושאים בהם נדרשה הכרעת הבורר, נגע לשני סכומים בסך של 444,000 דולר כל אחד, אשר שולמו מכספי החברה לביטון ולשני, וזכו לכינוי "דיווידנד". פסק הבוררות הורה, כי הסכומים ששולמו לביטון ושני כדיווידנד יוחזרו לחברה, וכן כי ביטון ישלם לשני סכום של 444,000 דולר תמורת ויתור על זכויותיו של האחרון בחברה. מאחר והצדדים נחלקו ביניהם בנוגע לקיום החיובים שנקבעו בפסק הבוררות ובאשר לשאלה למי מגיעים הכספים שהופקדו בנאמנות בידי הבורר, נאלץ הוא לפנות לבית-המשפט המחוזי בטען ביניים.

ביום 21.4.1998, נתן בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' אור) החלטה אשר הבהירה את עיקרו של פסק הבוררות. בית המשפט קבע, כי ביטון יעביר לידי שני את מלוא תמורת המניות בסך 444,000 דולר, כששני במקביל יחזיר לרשות החברה (ולא לרשות ביטון) סכום של 275,280 דולר שקיבל ממנה בעבר כדיווידנד (להלן: המנגנון ליישוב המחלוקת). בדרך זו, כך נפסק, "יבוצעו התשלום של ביטון לרכישת זכויות שני בחברה, והחזר חובו של שני לחברה בגין ה"דיוידנד" – בעת ובעונה אחת , ולא יוותרו "זנבות" העלולים לסבך את הצדדים מחדש בנושא זה" [ההדגשה הוספה – ס.ג.']. ביום 24.6.98 נתן בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' אור) פסק-דין נוסף בו נקבע, כי מאחר שהדיבידנד חושב בדולרים - על כל אחד מהם להשיב בשקלים את סכום הדולרים שקבל - לפי שער הדולר היציג ביום ההחזר.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.6.98 ערערו שני הצדדים לבית-משפט זה. ביום 1.11.01 דחה בית-משפט זה את הערעור בשאלת הדיבידנד בקובעו, כי הסכומים שהצדדים אמורים להחזיר לחברה יהיו על בסיס דולרי וייקבעו על פי השער היציג ביום התשלום.

במהלך שנת 2004 פתח שני תיק הוצאה לפועל, שמספרו 03-24783-01-4, כנגד ביטון. זמן מה לאחר מכן, הגיש ביטון בקשה בטענת "פרעתי" שנדונה בפני ראש ההוצאה לפועל בירושלים. ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם ע' עאסי) דחה את טענת שני לפיה ביטון לא פעל על-פי המנגנון ליישוב המחלוקת ביניהם, שעה שנמנע מלהעביר את מלוא תמורת המניות בסך 444,000 דולר לידיו. בהחלטתו קבע ראש ההוצאה לפועל, כי ביטון עמד בהוראות המנגנון ליישוב המחלוקת, עת הוכח כי אכן הוא פנה לבורר וביקש להפקיד אצלו את הסך של 444,000 דולר. בעקבות פנייתו זו של ביטון לבורר, הזמין האחרון אליו את שני הצדדים לצורך ביצוע הפעולה וזאת כפי שמעיד מכתבו של הבורר מיום 15.10.02. אלא, ששני התנגד להשתתף בדיון בפני הבורר ותחת זאת בחר להגיש המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי בעניין זה (ה"פ 1161/02). במסגרת הדיונים שהתנהלו בתיק האמור, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 17.9.02, לפיו יעביר ביטון לשני סכום של 702,060 ש"ח. בנסיבות אלה, פסק ראש ההוצאה לפועל, כי נושא הדיבידנד בא לידי מיצוי בין הצדדים.

על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל ערער שני לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) דחה את הערעור שהגיש שני בקובעו כי אין מקום להתערבות בקביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל לפיהן ביטון אכן הציע לשני כי הוא יפקיד בידי הבורר את הסכום שבמחלוקת ושני ישיב את כספיו לחברה, אבל שני סירב לעשות כן ותחת זאת פתח בהליכים נוספים כנגד ביטון. זאת ועוד, בית-המשפט המחוזי סבר כי התנהלותו של שני לוקה בחוסר תום לב שעה שהלה כבר קיבל לידיו סכום של כ-1,000,000 ש"ח, ואף על פי כן הוא תובע כיום מהחברה סכום נוסף של כ-1,600,000 ש"ח, ולכן יש לו אינטרס כי ביטון יעביר את הכספים ישירות לחברה. כן סבר בית-המשפט המחוזי כי ערעורו של שני מקדים את זמנו, וזאת מאחר והחלטתו של ראש ההוצאה לפועל לא הייתה סופית, שכן הלה דרש מן הצדדים להגיש לו תחשיב מעודכן של הכספים שהם חבים זה לזה. לאור האמור, נפסק כי שומה היה על הצדדים להמשיך בהליך בפני ראש ההוצאה לפועל עד לתומו. לבסוף, דחה בית-המשפט המחוזי את טענתו של שני, לפיה חרג ראש ההוצאה לפועל מסמכותו.

על החלטת בית-המשפט המחוזי הגיש שני בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, היא הבקשה שבפניי.

לטענת שני, יש לבטל את קביעתם של הערכאות שקדמו לי לפיה המנגנון ליישוב המחלוקת מומש זה מכבר. זאת, מאחר וביטון, כך לדידו, לא פעל לפי המנגנון ליישוב המחלוקת. בהקשר זה מציין שני כי תחילה נדרש ביטון להעביר את מלוא תמורת המניות בסך של 444,000 דולר לידיו ורק לאחר מכן חלה עליו החובה להשיב לחברה את סכום הדיבידנד בסך של 275,000 דולר שקיבל ממנה. עוד נטען, כי טעה בית-משפט המחוזי עת קבע, כי ראש ההוצאה לפועל לא חרג מסמכותו כאשר ביצע קיזוז בין חובות הצדדים בניגוד לאמור בפסק הבוררות ובהחלטתה של השופטת אור מיום 21.4.1998. כן טוען שני, כי השאלה המתעוררת בפנינו - האם דרישתו של שני לעמוד על קיום חיוביו של ביטון בהתאם להחלטה מיום 21.4.1998 מגעת כדי חוסר תום לב - הינה שאלה המצדיקה דיון נוסף בפני ערכאה שלישית.

מנגד טוען בא-כוחו של ביטון, כי שני פתח בהליכי הוצאה לפועל על סכומים מופרכים, כשהוא מבסס את תביעותיו על הסך של 444,000 דולר, תוך העלמת העובדה שהיו בידיו 275,000 דולר והבסיס להתחשבנות היה למעשה סך של 168,720 דולר בלבד. כן טוען הוא, כי עם העברת יתרת החוב בסך של 702,060 ש"ח לידיו של שני, הוסדרו החובות הכספיים בין הצדדים.

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור והתשובה לה נחה דעתי, כי דינה להידחות. מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית-משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). לא שוכנעתי, כי הבקשה דנא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות, הן בפני ראש ההוצאה לפועל והן בפני בית-המשפט המחוזי ושיש בה כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי".

כך, טענתו של שני לפיה שגה בית המשפט המחוזי שעה שקבע כי הוא זה שמנע את הפעלת המנגנון ליישוב המחלוקת בין הצדדים, מכוונת בעיקרה כנגד קביעותיו העובדתיות של הערכאות שקדמו לי. בית-משפט זה כבר עמד לא אחת על כך, שאין זה מתפקידה של ערכאת ערעור שנייה לדון בקביעות עובדתיות אשר נדונו והוכרעו כבר על ידי ערכאות קודמות (ראו למשל, רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם) ; רע"א 5519/06 וינוגרד נ' יורשי המנוחה קמונה דואני ז"ל (טרם פורסם)). מה גם, שההתערבות של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ממילא הינה מצומצמת ביותר. זאת ועוד, אף השאלה האם התנהגותו של שני, אשר ביקש לעמוד על זכויותיו החוזיות, כפי שהוא נוטה לפרשן, נגועה בחוסר תום לב אינה מהווה שאלה עקרונית המצדיקה ליבון נוסף, בפני ערכאה שלישית במספר. שכן, שאלה זו נוגעת לנסיבות המקרה הנוכחי ולהתנהגותם המסוימת של הצדדים. אף יתר הטענות שמעלה שני אינן מצדיקות דיון ב"גלגול שלישי".

מעבר לנדרש, אעיר כי מוצא אני ממש בקביעה לפיה שני הוא זה שהפר את המנגנון ליישוב המחלוקת בין הצדדים, כמו גם בקביעה כי התנהלותו של שני נגועה בחוסר תום לב. ביום 1.11.01, פנה רואה החשבון של ביטון לרואה החשבון של שני והציע לו לתאם פנייה לפקיד השומה כדי לפעול לפי המנגנון ליישוב המחלוקת ומשלא נענה אף כתב אליו תזכורות בעניין. פנייה זו מוכיחה, כי ביטון היה מעוניין, גם אם באיחור, לפעול לפי המנגנון ליישוב המחלוקת ולהביאה לידי סיום. בהקשר זה אציין כי הניסיון של שני לבצע הבחנה בין המועד בו עליו למלא את החיובים המוטלים עליו לבין המועד בו נדרש ביטון למלא את החיובים המוטלים על כתפיו הינו מלאכותי ויש בו כדי להערים קשיים על מילוי פסק הבורר וההחלטות השונות שניתנו בעניין. כאן המקום להדגיש, כי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 21.4.1998 צוין מפורשות, כי ביצוע החיוביים יעשה בעת ובעונה אחת , כדי שלא "יוותרו "זנבות" העלולים לסבך את הצדדים מחדש בנושא זה". מכאן למדים אנו, כי אף על פי שפורמאלית נדרש ביטון להשיב תחילה את חובו לשני, הרי שבית-המשפט המחוזי מצא לנכון להורות כי השבת הכספים תעשה במקביל בשל החשש כי אחרת הליך סיום ההתחשבנות יימשך זמן רב. חשש אשר אכן התברר כמציאותי, שכן חלפו שנים מאז מתן ההחלטה האמורה והפרשה המונחת לפתחנו טרם באה אל סיומה.

עוד יצוין, כי במסמך אשר הוכן על-ידי רואה החשבון מר ויקטור מימון ביום 19.2.02, נכתב מפורשות, כי שני צריך לקבל סך של 444,000 דולר מצד אחד, כאשר מנגד הוא חב לביטון סך של 275,280 דולר. חיובים אלו, אשר אינם שנויים במחלוקת, אף היוו בסיס להסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים

(ה"פ 1161/02), ולפיו הועברו לידי שני סך של 702,000 ש"ח, הוא הסכום שעל-פי רו"ח מימון חב ביטון לשני לאחר קיזוז החיוביים ההדדיים ביניהם. חרף האמור, במסגרת הדיונים שנערכו בתיק ההוצאה לפועל נשוא הבקשה התעקש שני כי ביטון יעביר לידיו תחילה את הסכום של 444,000 דולר וכי אך לאחר מכן ישיב הוא את חובו לחברה. התעקשות זו של שני לבצע את חיוביו בנפרד, לא רק שעומדת בסתירה לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אלא שיש בה כדי להערים קשיים משמעותיים על הסדרת היחסים הכספיים בין הצדדים. עמידה דווקנית זו על ביצוע החיוביים ההדדיים באופן דו-שלבי ולא בו-זמנית, ניתן לראות בה בנסיבות המקרה כחוסר תום לב. לכך אף מתווספת העובדה שעד לפתיחת תיק ההוצאה לפועל הסכים שני לבצע קיזוז הדדי של החובות (ראו עמוד 7 לפרוטוקול הדיון בלשכת ההוצאה לפועל מיום 17.9.02). על בסיס הסכמתו לקיזוז האמור, כפי שהוא בא לידי ביטוי במסמך שהוכן על-ידי רו"ח מימון, אף שולם לשני סכום של 702,000 ש"ח, במסגרת הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים. אלא, שזמן מה לאחר מכן שב שני וחזר על דרישתו המקורית לקבל תחילה סכום של 444,000 דולר, תוך התעלמות מכך שכספים מסוימים כבר הועברו לידיו על חשבון החוב.

דעתי היא כי טוב יעשו הצדדים, ובפרט שני, לוּ ימנעו מלהמשיך ולנהל הליכים מהליכים שונים תוך השחתת זמנו של בית-המשפט לריק, ותחת זאת ימלאו אחר החלטתו של ראש ההוצאה לפועל ויגישו לו פירוט עדכני של התשלומים שהעבירו אחד לשני במרוצת השנים ואת הסכומים שהם עדיין חייבים, אם בכלל, זה לזה, כך שניתן יהיה לערוך את ההתחשבנות הסופית ביניהם ובכך להביא לידי סיום פרשה ארוכת שנים זו. סבורני כי המחלוקת בין הצדדים יכול ותבוא לקיצה אך אם שני ישיב את חלקו לחברה בד בבד עם קבלת סכומי הכסף מביטון. מסקנה זו, כפי שכבר צוין, אף עולה כאמור בקנה אחד עם החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בסכום של 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ כדין.