רע"א 822/06 נינה גלברט מסקלצ'י נ. חנה נוסבאום

1.בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 2970/04 וערעור שכנגד (השופטים ש' ברלינר, א' רזי וי' עמית), מיום 29.12.05, בו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת.א. 21596/99 (השופט מ' רניאל) , מיום 31.8.04.

2.ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המבקשת היא בתו של הבעלים הרשום של בניין ברחוב החלוץ 22 בחיפה ופועלת מטעמו לפי ייפוי כח. בבניין מצויה חנות שהושכרה בשכירות מוגנת למנדל נוסבאום ז"ל, בשנת 1934. בנו היחיד, בנימין נוסבאום ז"ל, עבד בחנות עד שנפטר בשנת 1975 ואשתו, חנה נוסבאום, המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") מנהלת את החנות עד היום, חרף גילה המתקדם. המבקשת ביקשה לפנות את המשיבים ולסלק ידם מהחנות בעילת נטישה, עקב העברת השכירות מהמשיבה 1 לידי המשיבה 2, שותפות לא רשומה בבעלות בניה של המשיבה, שהם המשיבים 4-3 (להלן: "השותפות"), ובעילה של הפרת הסכם השכירות, נוכח שינויים ושיפוצים שנעשו בחנות ללא הסכמת הבעלים. המבקשת אף עתרה להשיב את המצב לקדמותו.

3.בית משפט השלום קבע כי המשיבה היא דיירת מוגנת בחנות לאחר פטירת בעלה אולם היא העבירה זכויותיה לשותפות, ולכן המבקשת זכאית לפינוי החנות בשל עילת נטישה. כן קבע כי יש להשיב את מצב החנות לקדמותו, תוך מתן אפשרות לצדדים לנהל מו"מ במשך 60 יום על מנת להגיע להסכמות לגבי השינויים והתוספות שנעשו בחנות. בית המשפט קבע עוד שהשינויים שביצעו המשיבים בחנות אינם מהווים עילת פינוי. עוד קבע כי המשיבה תהא רשאית שלא לפנות את החנות אם תשלם לבעלים 15,000 ₪ כסעד מן הצדק ובתנאי שתחזיר את המצב לקדמותו. על פסק הדין הגישו המשיבים ערעור ואילו המשיבה הגישה ערעור שכנגד.

4.בית המשפט המחוזי קבע כי משהגיע בית משפט השלום לממצא עובדתי שלפיו המשיבה ממשיכה להחזיק בחנות ולעבוד בה בפועל, למרות גילה המתקדם, אין לראותה כמי שהעבירה את הזכויות בחנות אל השותפות. נקבע, כי לכל היותר ניתן לראות בשותפות או במי מעובדיה, כמי שמסייעים למשיבה בהפעלת העסק. בית המשפט רשם את הצהרת בא כוחם של המשיבים לפיה אין לשותפות ולבניה של המשיבה כל טענה לזכות דיירות מוגנת או כל זכות אחרת לאחר מאה ועשרים של המשיבה. בית המשפט אף לא ראה טעם בהשבת המצב לקדמותו, אך חייב את המשיבים לשלם למבקשת "דמי הסכמה" בגין השינויים שביצעו, בגובה של 15,000 ₪, הוא הסכום שנפסק בבית משפט השלום כסעד מן הצדק. מכאן בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת.

5.בבקשת רשות הערעור, המפורטת ומנומקת בהרחבה, טוענת המבקשת כי לא היה מקום להתערב בפסק הדין של בית משפט השלום, וכי כל מטרתו של בית המשפט המחוזי היתה לאפשר למשיבה להחזיק בחנות כל עוד היא מסוגלת לכך, תוך פגיעה קשה מאוד בזכות הקניין של הבעלים. כנטען, הוכח בפני בית משפט השלום כי זכויות המשיבה הועברו לשותפות; בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, השותפות אינה מסייעת למשיבה בחנות אלא מפעילה בה עסק עצמאי, והיא שמשלמת את דמי השכירות; אמנם השותפות אינה רשומה אך היא בעלת אישיות משפטית עצמאית. לכן – כך נטען – בדין קבע בית משפט השלום כי קמה למבקשת עילת פינוי בגין נטישת המושכר, וטעה בית המשפט קמא כשהפך את פסק דינו. אף בית המשפט קמא ציין כי המשיב 4 הפעיל או ניסה להפעיל בחנות עסקים אחרים, אך לא הסיק את המסקנה המשפטית היחידה המתבקשת מכך. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא התעלם בהחלטתו שלא להשיב את המצב לקדמותו, מהשינויים המהותיים שעשו המשיבים בחנות, לרבות הוספת גלריה, שיפוץ החזית, החלפת הויטרינה והדלת והתקנת מזגנים על קירותיה החיצוניים של החנות. לטענתה, בכך חשפו את המבקשת לתביעות ולכתבי אישום בגין בניה ללא היתר. למען הזהירות טוענת המבקשת כי אין להעניק למשיבים סעד מן הצדק כפי שקבע בית משפט השלום, וכי היתה לבית המשפט הסמכות לדון בבקשתה לקביעת דמי שכירות בחנות.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטות הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. ראשית, הבקשה תחומה במסגרת עניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ואין היא מעלה לאמיתה שאלות בעלות אופי משפטי או ציבורי בעל תחולה רחבה יותר שלגביהן תישקל ככלל רשות ערעור בזיקה בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)).

אמנם באת כוחה המלומדת של המבקשת, שהעלתה כל טענה שניתן להעלותה, ניסתה להעטות על הפרשה אדרת כללית יותר, אך בסופו של יום לא היא. אוסיף, כי לא כל תיק שבו נחלקו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מגבש עילה לערעור בגלגול שלישי (ראו גם ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד ס' 185 בעמ' 180). ובאשר להתערבות בית משפט שלערעור בקביעות בית המשפט הדיוני, במקרה דנן עיקר ההתערבות הוא במסקנה המשפטית שיש להסיק מקביעות עובדתיות של בית משפט השלום; ראו לסוגיה בכלל בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2), 221 ואילך.

7.שנית, ולעיצומו של עניין, אכן, במקרה דנא מתעוררת השאלה האם נסיבותיו עולות כדי נטישת החנות על ידי המשיבה. שאלה זו עניינה, ראשית, קביעות שבעובדה, ושנית, והסקת מסקנות משפטיות מהראיות שהובאו. בית משפט השלום הסיק מן העובדות שנקבעו כי נתקיימה עילת הנטישה, ואילו בית המשפט שלערעור חלק עליו בענין זה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכחה עילת נטישה, נוכח הממצא שקבע בית משפט השלום בדבר המשך החזקתה של המשיבה בחנות ועבודתה בה בפועל כמנהלת העסק מאז פטירת בעלה ועד היום. עוד קבע כי ניתן לראות בשותפות ובעובדיה מסייעים בלבד. גישתן השונה של הערכאות הקודמות ליישומן של העובדות על עילת הנטישה אינה מקימה עילה לדיון בערכאה שלישית (ראו רע"א 915/04 יהודה דודיאן ואח' נ' הפטריארך היווני האורתודוכסי של ירושלים (טרם פורסם). נוכח הקביעה כי אין לפנות את המשיבה בגין עילת הנטישה, אין בידי להידרש לטענה בדבר "סעד מן הצדק", שהעניק בית משפט השלום ושעמדתו נהפכה, כאמור; זאת – אף כי לא למותר לציין שמבחינת התוצאה המעשית נפסק בשתי הערכאות סכום דומה (למעט עניין ההוצאות). איני יכול שלא להתרשם כמבקשת כי יש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הליכה לקראת המשיבה בשל גילה, ונוכח ההצהרה המעוגנת עתה שיפוטית, כי לאחר אריכות ימים ושנים לא תהא תביעה לזכות בחנות על-ידי בניה. ואולם, אין בכך כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה.

8.אף ביתר הטענות שהעלתה המבקשת לא ראיתי לנכון להתערב. אכן, אף הקביעה בעניין השבת המצב לקדמותו נהפכה על ידי בית המשפט המחוזי, שכן לא ראה טעם בכך, אולם ציווה על תשלום אותם "דמי הסכמה" בגינם. מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי כי השינויים והשיפוצים שנעשו הגדילו את ערכה של החנות וחסכו לבעלים הוצאות שהיה אמור להשתתף בהם לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"). אף הקביעה כי תביעת דמי שכירות יש להגיש בבית הדין לשכירות שלו הסמכות הייחודית לדון בעניין מעוגנת בפרק ג' לחוק, ולכן צדק בית משפט השלום משנמנע מלדון בה. בשולי הדברים אעיר את שכבר ציינתי בעבר, כי

"אכן, הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם" (ראה: רע"א 5727/04 שמעון בן עמי נ' שולמית ברסלב , (טרם פורסם).

9.כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.