רע"א 915/04 יהודה דודיאן נ. הפטריאך היווני האורתודוכסי של ירושלים

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגן הנשיא גרוס, והשופטות קובו, ורובינשטיין) אשר קיבל את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט השלום (כב' השופט מור דן).

2.המבקשים הנם דיירים מוגנים בחנות, אותה שכרו בשנת 1980 מהמשיב למטרת הפעלת מסעדה או בית קפה. המבקשים נטשו את המושכר בשנת 1996 בשל מצבו הרעוע של המבנה, אשר נבע, לטענתם, מהזנחתו של המשיב, עד כי לא ניתן היה לעשות בו שימוש עסקי, על פי האמור בחוזה השכירות בין הצדדים. בשנת 1999 הגיש המשיב תביעת פינוי נגד המבקשים מכוחן של שתי עילות - נטישה, ושינוי מטרת השכירות, לאחר שהמבקשים ניהלו במקום חנות נעליים לזמן מה, קודם לנטישתם.

בית משפט השלום הורה על פינויו של מבקש 1, אך מצא כי לא הוכחו עילות הפינוי לגבי מבקש 2. הוא קבע כי על מנת להוכיח עילת נטישה, אין די בהיעדרות ממושכת מהמושכר אלא יש להראות העדר כוונה לחזור אל הנכס, ואילו המבקש 2 שיפץ את המושכר ושב והפעיל בו בית קפה. אמנם, מלאכת השיפוץ התבצעה שלוש שנים לאחר מועד עזיבתו את המושכר ובמקביל להגשת תביעת הפינוי, אך בית המשפט בחר שלא לזקוף את הדבר לחובתו של המבקש, מכיוון שעזיבת המושכר על ידיו נעשתה עקב הזנחתו של המשיב את המבנה, בניגוד לחובותיו על פי דיני הגנת הדייר. עוד נקבע בפסק הדין, כי בנסיבות הענין, אף אילו נתקיימה עילת פינוי, היה מקום להעניק למבקש 2 סעד מן הצדק.

3.המשיב ערער לבית המשפט המחוזי אשר הפך את פסק דינו של בית משפט השלום ביחס למבקש 2. בית המשפט קבע בערעור כי נטישתו של מבקש 2 את המושכר לתקופה ארוכה מבלי שפנה בכתב או באמצעות בית הדין לשכירות לאכוף את חובותיו של המשיב ביחס לנכס, וחזרתו למושכר רק לאחר הגשת תביעת הפינוי נגדו, מלמדים על כוונת נטישה. חיזוק למסקנה זו נמצא בניסיונו של המבקש 2 להשכיר את הנכס בשכירות מישנה, כמו גם העובדה כי לשם חידוש הפעלת העסק במקום נדרש המבקש לשיפוצים קלים בלבד. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי נתקיימה עילת הנטישה לגבי מבקש 2 וכן אין הצדקה בנסיבות הענין לזכותו בסעד מן הצדק.

4.מבקש 2 עותר למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. הוא טוען לקיומן של סוגיות משפטיות עקרוניות בעניינו, שעיקרן בשאלה האם עזיבת מושכר אשר נכפתה על דייר מוגן על ידי התנהגות שלא בתום לב מצד בעל הבית מקיימת את עילת הנטישה. בתוך כך, תוקף המבקש את התערבותו של בית משפט המחוזי בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום ואת המשקל המועט שראה לייחס לחומרת מצבו של המבנה והשלכת הדבר על המבקש, תוך מתן העדפה לזכות קניינו של המשיב, על פני זכויותיו של הדייר, בניגוד לעקרונות חוקתיים. לטענת המבקש, שיקולי צדק מחייבים להיענות לבקשתו לרשות ערעור, כמו גם לערעור לגופו, ולהעניק לו סעד מן הצדק.

5.עיינתי בבקשה על נימוקיה, על רקע פסיקת הערכאות הקודמות, ובאתי לכלל מסקנה כי הענין אינו מצדיק מתן רשות ערעור בערכאה זו. הנושא בהליך זה אינו מעלה שאלות משפטיות בעלות אופי עקרוני כללי, המצדיק דיון בגלגול שלישי.

אמת הדבר, כי במובן המושגי עזיבת מושכר על ידי דייר, שהיא תולדה של אילוץ וכפייה של בעל הבית, לא תוחזק כעזיבה שהיא בבחינת נטישה, וכזאת אף הניחו הערכאות הקודמות שדנו בענין. עם זאת, מתעוררת שאלה עובדתית האם הנסיבות שהתרחשו במקרה זה עולות כדי עזיבה תחת אילוץ. שאלה זו עניינה קביעות שבעובדה והסקת מסקנות מהראיות שהובאו. בית משפט השלום הסיק מן העובדות שנקבעו כי לא נתקיימה נטישה, ואילו בית המשפט של ערעור חלק עליו בענין זה, ומצא כי התנהגותו של המבקש 2 בפרק הזמן הרלבנטי היתה בעלת מאפיינים המתיישבים עם נטישה כפי שמושג זה פורש בהלכה הפסוקה. גישתן השונה של הערכאות הקודמות ליישומן של העובדות לעילת הנטישה אינה מקימה עילה לדיון בערכאה שלישית, והוא הדין גם לענין השוני בגישתן באשר להחלת סעד מן הצדק, אשר אף הוא אינו מצדיק התערבות ערכאה זו. סעד מן הצדק, על פי טיבו, הינו סעד שבשיקול דעת המותנה בנתונים המיוחדים של הענין ובנסיבות יוצאות דופן הראויות להתחשבות החורגת מן הדין החל (רע"א 4740/92 אדלר נ' חן ). אינני מוצאת כי בית המשפט המחוזי, בסרבו להעניק סעד זה בנסיבות ענין זה, חרג ממתחם שיקול הדעת הנוהג בסוגיה זו, באופן שעשוי היה להצדיק, ולו מבחינת שורת הצדק, מתן רשות ערעור בבית משפט זה.

הבקשה נדחית.