פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3918/10
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. מרדכי קמינצקי
2. מירלה קמינצקי
נ ג ד
המשיבים:
1. יוסף כהן
2. שרה כהן
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.4.10 בתיק ע"א 21766-09-09 שניתן על-ידי השופטים
שפירא, סעב וקיסרי
בשם המבקשים:
עו"ד אמיר קמינצקי
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שפירא, סעב וקיסרי) מיום 13.4.10 בתיק ע"א 21766-09-09, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט טובי) מיום 22.6.09 בתיק ת"א 16265/06, ונקבע כי לא קמה עילת פינוי נגד המשיבים, דיירים מוגנים אצל המבקשים.
רקע והליכים קודמים
ב.
המבקשים הם בעליהם של דירת מגורים וחנות בחיפה (להלן הנכס ) בהם מחזיקים המשיבים בדיירות מוגנת. זה למעלה משני עשורים מתנהלים בין הצדדים, למרבה הצער, הליכים משפטיים רבים שעיקרם רצון המבקשים לפינוי המשיבים מהנכס.
ג.
ביום 3.9.06, בעוד הליך אחר (לעניין חישוב גובהו של חוב שכר הדירה המגיע למבקשים) תלוי ועומד בפני בית הדין לשכירות, תבעו המבקשים בבית משפט השלום את פינוי המשיבים מהנכס. לטענת המבקשים, לא שילמו המשיבים במועד הפרשי דמי שכירות לשנת 2004 אותם חויבו לשלם בהליך קודם (ע"א 1640/05 בבית המשפט המחוזי בחיפה); לא שילמו דמי שכירות בעבור שנת 2005; וכן לא שילמו חלקם בדמי תיקון שנעשו במושכר. בית המשפט קבע, כי המשיבים לא איחרו בתשלום חיוביהם לשנת 2004 בהתאם לפסק הדין בהליך הקודם, ואף אם יונח שאיחרו, מדובר באיחור קל שיש לו צידוק בנסיבות העניין, ושאינו מקים עילת פינוי. עוד נקבע, כי משך תקופה סירבו המבקשים לקבל תשלום מאת המשיבים; המשיבים השלישו סכומי חיוביהם בידי בא כוחם, וזה איחר, בשל טעות, בהעברת תשלומי השכירות לשנת 2005. משנודע הדבר העביר בא הכוח את הכספים אשר היו מצויים בידו ללא דיחוי, ועל כן נקבע לא היה האיחור נעוץ במחדל המשיבים; עוד נאמר, כי גם אילו נקבע שהאיחור נעוץ במחדל המשיבים, עדיין אין בכך כדי לגבש עילת פינוי. לבסוף נקבע, שהאיחור בתשלום דמי התיקון אירע בשל מלחמת לבנון השניה – דבר המהוה כנאמר נסיבה מוצדקת, מה גם שמדובר באיחור שאינו משמעותי, ואין בו כדי להקים עילת פינוי. על כך עירערו המבקשים לבית המשפט המחוזי.
ד.
ביום 13.4.10 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו קבע בית המשפט כי הוא מאמץ את פסק דינו של בית משפט השלום, וכי לא היה מקום להגיש את הערעור מתחילה. פסק הדין ניתן בהתאם להוראות תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
הבקשה
ה.
מכאן לבקשה הנוכחית, שהיא מפורטת ביותר, בה טענתם העיקרית של המבקשים היא, כי אי תשלום דמי שכירות או חיוב אחר מקנה, מיניה וביה, זכות לפינוי הדייר. משכך, נטען, שגו בתי המשפט בקביעתם, שהגם שהמשיבים איחרו בתשלום דמי השכירות ודמי התיקון, אין לפנותם מהדירה בנסיבות. נטען, כי דבר זה מצדיק ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי.
הכרעה
ו.
לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. על מנת שתישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, יש להצביע על בעיה משפטית או ציבורית החורגת מתחומה של מחלוקת הצדדים (כפי שנקבע בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123) . המקרה דנן אינו בא בגדרים אלה; המבקשים חפצים להשיג פעם נוספת כנגד החזקת המשיבים בנכס (וזאת לאחר כ עשרה (!) הליכים בנוגע לנכס הנדון), וברי כי הנושא כאש בעצמותיהם. אמנם הם מציגים את טיעוניהם באדרת של שאלה עקרונית, אך למעשה עסקינן בניסיון לדיון מחודש בטענות שנשמעו ונדחו בעבר, שעניינן יישומן של הלכות קיימות.
ז.
אמת, הבעתי דעתי לא אחת ולא אסתירנה אף עתה, כי חוק הגנת הדייר הוא תופעה השייכת לימים שחלפו ואינם, כפי הדברים שנזדמן לי לומר בעניין מודרן בילדינגס הולדינגס :
"אכן, המדיניות השיפוטית שמצאה ביטוי לא אחת בפסיקתנו ... רואה את הדיור המוגן כתופעה מעידן אחר. ובודאי כך משהפכה זכות הקניין חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, שעל כן יש לראות את מוסד הגנת הדייר במשקפיים מסייגות". (רע"א 1406/10 מודרן בילדינגס הולדינגס (חברה זרה) נ'
יהודה לנקרי (לא פורסם) שם , פסקה ח').
ואולם, בה בעת ציינתי כי:
"כל עוד חוק הגנת הדייר עלי ספר החוקים הוראותיו מחייבות". ( שם ).
וכך אף בעניין ברסלב :
"אכן, הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם. כל עוד בחיים ובמשפט חייתה, מדקדק בית המשפט בפרטי כל מקרה ודירה". (רע"א 5727/04 שמעון בן עמי נ' שולמית ברסלב (לא פורסם)).
אזכיר כי בגדרים אלה ישנו הבדל בין מי ששילם דמי מפתח ובין מי שלא שילם, אך נהנה מהגנת הדין (ראו עניין מודרן בילדינגס הולדינגס, שם ).
ח.
לגופם של דברים יצוין, כי בית משפט השלום ניתח והיפך בטענות המבקשים, ולא מצא כי קמה להם עילת פינוי כנגד המשיבים. בית המשפט המחוזי אימץ זאת. איני רואה כיצד ניתן, בגלגול שלישי, להתערב בכך; הבדיקה הפרטנית נעשית בערכאה הדיונית, וערכאת הערעור בודקת את הכרעתה. כדי שבית משפט זה יידרש לנושאים פרטניים, ובכך עסקינן לאמיתו של דבר, יש צורך בנסיבות מיוחדות מאוד, ואין זה המקרה.
ט.
בשולי הדברים יוזכרו דברי שופט בית משפט השלום(ככהונתו אז) אשר כותב בסוף פסק דינו:
"במהלך הדיון הבעתי תמיהתי על עמדתם של התובעים שהתעקשו להמשיך בהליכים בתיק זה. סבור הייתי כי בשים לב למהות ההפרות המיוחסות לנתבעים ונסיבותיהן ולאור כך שמדובר בהפרות קלות, אם בכלל, ולנוכח העובדה שאלה תוקנו באופן מיידי, יש לשקול וויתור על התביעה. לא בכדי העיר
בית המשפט המחוזי, בשולי פסק דינו כי ראוי שהצדדים ימצאו את הדרך הנכונה להמשיך ולהתנהל בדרך מקובלת ובתום לב, תוך כיבוד הדדי של זכויותיו של האחר, לצד חובותיו שלו, באופן המאפשר חיים משותפים וכי הפתרון לקיומם של השניים צריך להימצא בחיי יום-יום ולא בדרך של תביעות חוזרות ונשנות בבתי המשפט. למרבה הצער, לא השכילו התובעים לחזור בהם מתביעתם ועמדו על מיצוי ההליכים בתיק זה. בכך גררו את הנתבעים להליך ממושך שגזל זמן, אנרגיה ומשאבים מיותרים". (פסקה 10 לפסק הדין)
אף בית המשפט המחוזי סבר, כי "לא היה מקום להגיש את הערעור". עוד לפני כן ציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 20.6.06, בנוסף לאשר הובא מאותו פסק דין מפי בית משפט השלום בהליך הנוכחי, אף כלהלן: "ראוי כי המערערים ישלימו עם העובדה שהמשיבים הם דיירים מוגנים וכי עומדות להם כל הזכויות כדייר מוגן הן לגבי החנות והן לגבי הדירה, מצד אחד, ואילו המשיבים יפנימו את העובדה כי המערערים (המבקשים כאן –א"ר) הם בעלי הבית"
י.
איני נעתר איפוא לבקשה.
ניתנה היום, א' באב תש"ע (12.7.10).
ש ו פ ט