רע"א 7907/16 אסף קול נ. רועי נקב

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת שבח והשופטים שוחט ואטדגי) בע"א 6348-10-15 מיום 12.9.16, שבגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת האפט) בת"א 46388-04-13 מיום 30.6.15. במוקד הבקשה שאלת זכאותו של המשיב לדיירות מוגנת, כמי שנזנח על-ידי הוריו, כפי שיתואר בקצרה להלן.

רקע

ב.המבקש הוא הבעלים של דירה בת 3 חדרים בתל אביב. המשיב, יליד 1983, הוא בנם של הדיירים המקוריים בנכס המושכר, אשר הפכו לדיירים מוגנים בו החל מיום 1.11.82. הוריו של המשיב נטשו את המושכר (האם בשנת 2001 והאב בשנת 2007), וניתן נגדם צו לסילוק יד (החלטות מימים 26.5.13 ו-7.7.14). המשיב מתגורר במושכר. לטענת המבקש, המשיב פלש למושכר ללא זכות שבדין, ואילו המשיב טוען כי הוא גר במושכר מיום לידתו עם הוריו, וכי ננטש על ידיהם, ועל כן חל סעיף 22(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן חוק הגנת הדייר

או החוק ), שבו נאמר, כי "(ב) דייר של דירה שחדל להחזיק בה בגלל שזנח ילדיו או הוריו, ולא היה בן-זוגו לדייר, יהיו ילדיו לדיירים, ובאין ילדים - הוריו, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך ליום שהדייר חדל להחזיק בדירה, ולא היתה להם אותו יום דירה אחרת למגוריהם".

ג.לאחר ששמע את המשיב ועדים מטעמו, קבע בית משפט השלום, כי המשיב התגורר במושכר מיום לידתו. בהקשר זה, קיבל בית המשפט את הסבר המשיב, שלפיו שיקר לשלטונות הצבא שהוא מתגורר בבית סבו כיון שרצה לשרת קרוב לבית, וכי "אין בשקר זה כדי להכתימו כבלתי מהימן מאז ועד עולם". בית המשפט נתן אמון במשיב וקבע כי הוא גר עם הוריו במשך פרק הזמן הדרוש לרכישת מעמד של דייר מוגן. כן נקבע, כי לא היתה לו מעולם דירה אחרת למגוריו. הוסף, כי הוריו של המשיב זנחוהו וניתקו עמו כל קשר משפחתי. האם עזבה את המושכר לאחר שמערכת היחסים בינה לבין אבי המשיב נקלעה למשבר, ובתוך כך ניתקה עם המשיב קשר, ואביו הסתבך בפלילים, ברח מהארץ וניתק את הקשר עמו. צוין בהקשר זה, כי בעובדה שהאב הודיע לבנו, לאחר שנמלט מן הארץ, כי הכל עמו כשורה, כמו גם בקיומה של פגישה חד פעמית ביניהם בשנת 2013, אין לשנות מן האמור. הוא הדין ביחס לפגישה שנערכה בין המשיב לאמו, שבה פעלו יחדיו למכירת מגרש קטן שהוריש סבו. צוין לבסוף, כי עיון בנספחי כתבי הטענות מלמד, כי המשיב משלם מזה שנים לבעלי המושכר את דמי השכירות, וכי עומד הוא בחובות נוספים החלים על הדייר המוגן.

ד.בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש. צוין, כי המבקש חפץ לתקוף ממצאי עובדה ומהימנות, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם, ואשר מעוגנים בנידון דידן היטב בראיות ובעדויות. הוסף לעיצומם של דברים, כי המשיב נזנח על ידי הוריו, ומדובר "בזניחה מוחלטת המשתרעת על פני שש שנים". הוטעם, שאין בפגישה המשותפת בין המשיב לאביו כדי לשנות ממסקנה זו. עוד נאמר, כי הפגישה החד-פעמית עם האם לצורך מכירת המגרש אינה רלבנטית, שכן האם נטשה את הדירה בשנת 2001, ומשנותר האב להתגורר בדירה, לא יכלה להקנות למשיב כל זכות, והלה רכש את זכותו רק מכוח נטישתו על ידי האב בשנת 2007.

הבקשה

ה.בבקשה נטען, כי קביעותיהם המשפטיות של בתי המשפט הקודמים עומדות בסתירה לפרשנות המצמצמת שניתנה עד כה לחוק הגנת הדייר, ועלולה להביא להרחבת ההגנות המוענקות לפי החוק מעבר למקובל, תוך פגיעה בזכויות קניין. עוד נטען, כי נטל ההוכחה לקיומו של ניתוק מוטל על הטוען ל"זניחה", וכי עזיבת המושכר על ידי הדייר מכורח הנסיבות, ולא בשל רצון לנתק את הקשר המשפחתי, אינה בגדר "זניחה" על פי החוק; כך - בפרט כאשר לא הוכח, כי התרחש ניתוק מלא ומוחלט של הקשר המשפחתי. הוסף, כי ניתוק קשר באופן הדדי בין קרובי משפחה שנעשה במטרה להקנות לאחד מהם זכויות דיירות מוגנת אשר לא היו לו קודם לכן, אינו נכנס לגדר "זניחה" המקנה זכויות, וכי מקום שבו היתה אפשרות לחידוש הקשר המשפחתי, אך הטוען לדיירות מוגנת סירב לכך, אין לראות בזאת ניתוק הקשר המשפחתי. הוסף, כי המשיב פעל בחוסר תום לב, וכי הנתק המשפחתי שהציג נועד להקנות לו זכויות בדירה.

הכרעה

ו.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, חוששני שלא אוכל להיעתר לה. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. חרף נסיונו של המבקש להעטות על בקשתו אצטלה כללית, עיון בה מלמד כי עניינה האמיתי במחלוקת הקונקרטית בין הצדדים בדבר התקיימות התנאים בחוק המקנים זכות לדיירות מוגנת בנסיבות. יתרה מכך, המבקש חפץ להשיג על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום וממצאי המהימנות שקבע, אך ככלל אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, קל וחומר בגלגול שלישי (רע"א 2366/13 חביבולה נ' המוסד לביטוח לאומי

(2013); רע"א 5338/13 זעזע נ' ג'רוס

(2013)).

ז.אכן, עלי לומר: במישור הקנייני יש לי אהדה מסוימת לבעל הנכס המבקש, שהדיירות המוגנות לאדם צעיר כמשיב משמעה ריקון בעלותו בנכס במידה רבה. ואולם, ככל שהפכתי בדבר, אף לעיצומם של דברים, לא מצאתי מקום להתערבות. דייר שחדל להחזיק בדירה כיון שזנח את ילדיו או הוריו, יכול שיהיו ילדיו לדיירים מוגנים במושכר, ובלבד שהתגוררו בדירה יחד עם הדייר המוגן לפחות ששה חודשים. בע"א 622/75 אבני נ' יונש , פ"ד ל(3) 203 (1976) (להלן עניין אבני ) עמד השופט שרשבסקי על משמעות ה"זניחה" שבחוק הגנת הדייר:

"הן לפי פירוש מילולי של המילה, הן לפי פירוש עניני של החוק והן לפי מטרותיו, כפי שיש ללמוד עליהן ממבנהו, אין לנו ספק שיש לפרש את המונח כעזיבה או ניתוק מכל וכל ולא בנוגע למגורים בלבד ... מבחינה מילולית, מובן המונח 'זנח', כפי שאנו מוצאים אותו כבר בתנ"ך, הוא: עזב, נטש, הפקיר (ראה למשל איכה

ב', ז'; תהלים מ"ד, י'; כ"ד; ס', י"ב; ע"ד, א'; פ"ט, ל"ט; ראה אבן-שושן, מילון חדש , מהדורה חמישית, 'זנח'). הפירוש המילולי איפוא ניתוק כולל ולא מוגבל לענין מיוחד.

באותו מובן משתמש במונח גם המחוקק, כפי שיש לראות על-פי ניתוח מבנה החוק בסוגיה החשובה לנו כאן...ברור שאין מקום לפרש את המושג 'זנח', המופיע בסעיף 22, אלא במובן הנ"ל, היינו של ניתוק כולל ולא מוגבל בחוסר דאגה למגורין (כך במקור - א"ר) גרידא של הקרובים עליהם מדובר שם ... פירוש אחר, המצמצם את ה'זניחה' לחוסר דאגת מגורים בלבד של הקרובים ההם, היה נותן בידי הדייר את האפשרות לעזוב את דירתו ולהעבירה כדיירים לילדיו, כלומר לא מתוך זניחתם במובן הנ"ל אלא דוקא מתוך דאגתו לטובתם, דבר שהחוק רוצה למנוע, כי אילו רצה במתן אפשרות כזאת, היה אומר כך בפשטות ולא היה צורך להשתמש בביטוי "זנח" דוקא...היוצא מן המקובץ, שהמונח 'זנח' בסעיף 22(ב) לחוק, פירושו ניתוק מעשי כולל של הקשר המשפחתי " (עמ' 210 - 211) (הדגשה הוספה-א"ר).

עינינו הרואות, כי כדי לבוא בגדריו של סעיף 22(ב) יש להראות ניתוק כולל של הקשר המשפחתי, ולא בהתייחס למגורים בלבד; כן ראו דברי השופט עציוני ב עניין אבני ,

שם הטעים, כי נוכח לשון הסעיף ומגמת הפסיקה ליתן פירוש מצמצם לחוקים המגבילים את חופש ההתקשרות, יש ליתן למונח "זנח" פירוש שיהא בו ביטוי לגנאי. ד' בר אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר

(מה' 2- עדכון מס' 7) (2016), 282, מדגיש אף הוא, כי "הזניחה" צריכה להיות מוחלטת, ולא זמנית.

ח.לא אכחד, הבעתי לא פעם את דעתי כי חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי, אך "ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו'הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק' (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור

ואח', פ"ד נ(5) 111, 118 (השופטת שטרסברג כהן). לדידי, מדיניות זו ראויה היא, ולשיטתי יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנה זו: 'הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם' (רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב

(2004) ; ראו גם רע"א 10343/05 "עמידר" - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' נגה משה

(2005)" (רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר (2006), פסקה ד(4)). דעתי זו לא נשתנתה. ואולם, אין משמעות הדבר כי הוראות החוק הן בבחינת כלי ריק, ומשהתקיימו תנאי החוק – ובענייננו התקיימו אלה במובהק לפי הקביעה העובדתית – יקבל הזכאי לכך הגנה. בנדון דידן קבעו בתי המשפט הקודמים, כי אירע ניתוק מוחלט של הקשר המשפחתי בין המשיב להוריו לאורך זמן, וכי אין בפגישות החד פעמיות של המשיב עם אביו ועם אמו כדי לשנות את תמונת הדברים שהצטיירה. ועוד, כפי שציין בית המשפט המחוזי משהמשיך האב להתגורר במושכר אחרי עזיבת האם, המשיב יכול היה לרכוש זכות לדיירות מוגנת רק לאחר עזיבתו. בית משפט השלום התרשם, לאחר ששמע עדויות, כי המשיב פעל בתום לב, וכי הוריו של המשיב ניתקו עמו קשר ומגע. איני רואה מקום לשנות מכך. לבסוף, התקשיתי להלום את הטענה, כי משאביו של המשיב נאלץ להימלט מן הארץ, מדובר בניתוק מכורח הנסיבות, ועל כן סעיף 22(ב) אינו חל. מוטב לטענה שלא היתה נטענת. הימלטות מן הדין אינה כורח, אלא בחירה של האב לפעול בניגוד לחוק, ולא ליתן את הדין על מעשיו.

ט.אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.