רע"א 4793/06 עו"ד אורלי גלמן נ. אורי דגן

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופט ד"ר ע' מודריק (אב"ד), השופט ע' פוגלמן , השופט א' שילה) מיום 27.4.06 בע"א 3572/04, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח - תקוה (השופט א' מקובר) מיום 28.7.04 ב - א' 2843/01.

ב.(1) העובדות המתוארות בגרסאות הצדדים, שונות אלה מאלה כמרחק מזרח ממערב, עד שנדמה כי עסקינן באירועים שונים שנפגשו בשגגה תחת קורת גג אחת. העובדות המועטות שלגביהן קיימת הסכמה בין הצדדים והצריכות לענייננו הן – דומה - אלה:

(2) המשיב פנה אל המבקשת, עורכת דין, כדי שתטפל מטעמו בגביית חוב באמצעות ההוצאה לפועל בפתח תקוה, בגין שיק בסך 105,000 ₪ שחולל באי פירעון על-ידי גרושתו (להלן החייבת). ביום 3.5.00 חתם המשיב על הסכם שכר טרחה, בו נכתב:

"2. שכר טרחה שישלם הלקוח בגין הטיפול המשפטי יהא כדלקמן:

15% מכל סכום שיגבה.

3.א) בנוסף על האמור בסעיף 2 לעיל, שכ"ט שהצד השני יחויב בו על ידי רק (כך במקור – א"ר) ההוצל"פ / רשם / בית משפט – ישולם על ידי הצד השני לעורך הדין.

ב.במידה ואין אפשרות לגבות הנ"ל מאת הצד השני מכל סיבה שהיא, ישלם הלקוח לעו"ד שכ"ט זה.

באשר לשכ"ט ב' – הוא יעמוד במקרה שהלקוח יצטרך לשלם זאת על מחצית בלבד.

4.במידה ויוגשו הגנות ו/או בקשות שונות שיצריכו ישיבה בבימ"ש או בפני הרשם או בפני ר' ההוצל"פ ישלם הלקוח ביום הישיבה ובגין כל ישיבה סך 0.

אם תוגש התנגדות שתתקבל אזי ישלם הלקוח לעו"ד שכ"ט כאמור בתעריף מינימאלי של לשכת עו"ד."

(3) ביום 26.10.00, בעת שהמשיב והמבקשת היו בדרכם לבית המשפט לדיון בהתנגדות, חתם המשיב על מסמך שהכתיבה לו המבקשת ושנכתב על ידו, כהאי לישנא:

" לכבוד עו"ד אורלי גילמן

אני מיפה את כוחך ומבקש ממך להגיע להסדר עם עו"ד של רובי (אשתו של המשיב – א"ר) לצורך סגירת התיק בהוצאה לפועל שפתחתי נגדה בתנאי שהיא תישא בשכר הטרחה המגיע לך. אם היא לא מוכנה לשלם כלום להמשיך בניהול המשפט ואני יודע שאני מחוייב בשכר טרחתך, והבהרת לי שאם ההתנגדות תתקבל אצרך לשלם לך כולל מע"מ 11,335 ₪ לאחר קבלת ההחלטה. אני מבקש לפרוס בתשלומים את חובי".

(ד) ביום 20.3.01 הגיעו החייבת והמשיב להסדר פשרה שקיבל תוקף פסק דין, ולפיו התביעה נדחית, והחייבת נושאת בסכום של 11,335 ₪ בגין שכר טרחתה של המבקשת. לאחר הערה מאת המבקשת, קבע בית המשפט כי "האמור הינו במסגרת היחסים שבין הצדדים עצמם ואינו מחייב או מזכה את עו"ד גלמן" (המבקשת – א"ר).

ג.(1) על סמך מסמכים אלו ואחרים תבעה המבקשת את המשיב בסך 22,930 ש"ח, שלטענתה נשאר חייב לה (סכום של 647 ₪ - יתרת שכ"ט לאחר קבלת התנגדות לביצוע שטר; סכום של 13,171 ₪ שכ"ט א' שפסק ראש ההוצל"פ (כולל מע"מ); סכום 9,112 ₪ מחצית שכ"ט ב' שפסק ראש ההוצל"פ (כולל מע"מ)). המשיב טען - בין השאר - כי המבקשת הטעתהו בכך שיצרה מצג לפיו ישולם שכר הטרחה רק מכספים שייגבו בפועל מהחייבת. לטענתו, נוכח מצבו הכלכלי הקשה, אילו ידע ששכר הטרחה יגיע לכ- 35% מסכום השיק נשוא התביעה, לא היה מתקשר עם המבקשת.

(2) בית משפט השלום קבע, על סמך טענה שהועלתה בתצהיר עדותו הראשית של המשיב ובסיכומי בא כוחו ושזכתה להתייחסות בתצהיר עדותה הראשית של המבקשת, כי המסמך שכתב וחתם המשיב ביום 3.5.00 מהווה הסכמה מאוחרת של הצדדים, קרי, שינוי חוזה. נקבע כי המבקשת יצרה מצג מפורש לפיו החייבת תשא במלוא שכר הטרחה המגיעה לה, במסגרת ההסדר שבין המשיב לחייבת לסגירת תיק ההוצל"פ. על דברים אלו השיגה המבקשת בפני בית המשפט המחוזי.

ד.(1) המבקשת טענה כי פסק הדין של בית המשפט מושתת על עילה שלא הייתה בזירת המחלוקת בין הצדדים, לפיה הסדר הפשרה בין המשיב לחייבת ותשלום של 11,335 ₪ למבקשת מהווה סילוק חוב שכר הטרחה של המשיב. לטענתה, המשיב לא הזכיר עילה זאת בבקשת הרשות להתגונן או בסיכומים, והיא עלתה, אם בכלל, רק בתצהיר עדותו הראשית, שאותו יש למחוק מכיוון שהוגש באיחור. נטען, כי המשיב אמנם הזכיר עילה זאת בחקירה הנגדית שערכה המבקשת, אך היא הוזכרה שלא כדין, שכן המבקשת ציינה השכם והערב בפני בית המשפט את התנגדותה להרחבת החזית; התנגדות זו לא נרשמה בפרוטוקול, מכיוון שלטענתה, לא מצא השופט צורך לרשום אותה יותר מפעם אחת. עוד נטען, כי לקביעות העובדתיות הנזכרות בפסק הדין אין תימוכין בחומר הראיות, ואף סותרות הן את חלקן במפגיע.

(2) המשיב סמך את ידיו על החלטת בית משפט קמא והוסיף וטען, כי אין זה סביר שלצורך גביית שיק על סך 105,000 ₪ בהליכי הוצל"פ, יגבה שכר טרחה בסך 38,373 ₪, וזאת, לאחר שהוסכם כי הבסיס להתקשרות בין הצדדים יהיה אחוז מהסכום שיגבה. בנוסף, לטענתו המשיבה כלל אינה זכאית לשכר טרחה א' ושכר טרחה ב' ע"פ החוזה.

(3) בית המשפט המליץ למבקשת ביום 6.12.05 לקבל הסדר פשרה, אך המבקשת דחתה אותו מכל וכל, וביום 22.1.06 ביקשה ליתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה שערכה בינה לבין המשיב. לפי הסכם זה יבוטל פסק דינו של בית משפט השלום יבוטל, והמשיב לא ישלם שכר טרחה למבקשת. הסכם הפשרה מציין שתי עובדות עליהם הוא מתבסס:

"הצדדים שמעו את דברי בית המשפט המחוזי 3572/04, שיש בעיה עם פסק הדין של בית משפט השלום.

מטעמים הומניטאריים...(מצבו הבריאותי ומצבו הכלכלי הקשים) מסכימה...לוותר...על כל סכום שעליו לשלם לה בגין התביעה שהגישה נגדו"

בא כוח המשיב ציין בפני בית המשפט ביום 26.1.2006, כי ההסכם נערך ללא ידיעתו והסכמתו. לטענתו, הצהיר המשיב בפניו כי חתם על ההסכם לבקשת המבקשת, שנתכוונה למנוע כתבה "לא מחמיאה" על הפרשה בעיתון. לטענת המשיב, הוא אסר על המבקשת להציג את ההסכם בפני בית המשפט או בפני בא כוחו. בתגובה, אמרה המבקשת כי כל כוונתה בהסכם היתה להביא את הסכסוך אל סופו, ותיארה השתלשלות אירועים שונה לחלוטין, כי המשיב הוא שיזם את כריתת ההסכם.

(4) בית המשפט סמך את ידיו על החלטת בית משפט קמא. נקבע, כי בצדק הוחלט שלא למחוק את תצהיר המשיב וזאת מכוח הסמכות המוקנית לו ע"פ סעיף 214 ט לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. נקבע כי אין ממש בטענה כי פסק הדין חורג מזירת המחלוקת כפי שהותוותה בכתבי הטענות, וכי בתצהירו של המשיב בבקשת הרשות להתגונן הועלתה הטענה שהסכם הפשרה מיום 3.5.00 נועד להחליף את הסכם שכר הטרחה. יתר על כן, ההיגיון הבריא, לאור השתלשלות האירועים, תומך בטענת המשיב שהמסמך המאוחר הסדיר באופן סופי את שכר טרחתה של המבקשת. נאמר, כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מעוגנות בחומר הראיות. בנוסף, בית המשפט סירב לתת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, תוך שהוא מביע את מורת רוחו על פנייתה של המבקשת למשיב שלא דרך בא כוחו, ועל ניסיונה לייחס לבית המשפט דברים שלא אמר. הושתו על המבקשת הוצאות.

(5) ומכאן בקשת הרשות לערער.

ה.המבקשת חוזרת על מרבית טענותיה בערכאות הקודמות ומלינה על העוול שלדבריה נגרם לה מהכרעותיהן. עוד נטען, כי היה על בית המשפט ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין המשיב למבקשת מיום 22.1.06, שכן, לטענתה, גם לפי גרסת המשיב, לא נפל פגם ברצונו של המשיב להתקשר בהסכם פשרה. נטען, כי אין מניעה לציין בהסכם פשרה דברים ששמעו הצדדים מפיו של בית המשפט וליתן להם תוקף של פסק דין. עוד נטען, כי אין אמת בקביעת בית המשפט לפיה היא זו שפנתה למשיב לעריכת הסכם הפשרה שמיום 22.1.06.

ו.(1) לאחר בחינת נסיבות העניין וטענות הצדדים, סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשה.

(2) עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בבר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, 128, קבע הנשיא (כתארו אז) שמגר, כי הכלל הוא שלא תינתן רשות ערעור בפני ערכאת ערעור שנייה אלא באותם מקרים בהם מתעוררות: "שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה יותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת". הבקשה הנוכחית איננה נופלת בגדרן של שאלות משפטיות אלה. טענותיה של המבקשת מופנות ברובן נגד ממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית; וכידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שכאלה, שלערכאה הדיונית יתרון בקביעתם בשל התרשמותה הישירה, הבלתי אמצעית, מן העדים (רע"א 6474/99 מתתיהו צוקרמן נ' יוסף פאלוך (לא פורסם); רע"א 5727/04 שמעון בן עמי נ' שולמית ברסלב (לא פורסם)).

פסקי הדין שניתנו בשני בתי המשפט מפורטים ומנומקים, תוך דיון בטענותיה של המבקשת וניתוח הראיות. אין מקום להתערבות בקביעותיהם בגלגול ערעורי נוסף.

(3) לעיצומם של דברים:

אשר לטענה

בדבר הרחבת חזית,

הלכה מלפני בית המשפט כי "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים ואח' , פ"ד נח (2) 145, 152, מפי השופטת חיות; וכן ע"א 759/76 צביה, רמי ו-משה פז נ' יצחק נוימן , פ"ד לא(2) 169; ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' , פ"ד מט(2) 843; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית), 92. בענייננו, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, הצהיר המשיב בס' 8 (ב) לתצהיר כי:

"עו"ד גלמן שהיתה מודעת לנוסח הסכם שכה"ט, חששה שאם אכן נתפשר לפני שההתנגדות תתקבל ואזי לא תקבל שכר טרחה וכיוון שאכן דובר על אפשרות פשרה טרם צאתנו לדיון בהתנגדות הרי היא הכתיבה לי, בבוקר הדיון בבית המשפט, כשאנו בדרכנו לביהמ"ש על מסמך בו מגיע כביכול לעו"ד גלמן שכר טרחה של 11,335 ₪ כולל מע"מ אשר ישולם לצד השני. אך אם הצד השני בהסכם הפשרה העתידי לא ישלם שכה"ט, "אם היא לא מוכנה לשלם כלום להמשיך בניהול המשפט ואני יודע שאני מחויב בשכר טרחתך והבהרתי לך שאם ההתנגדות תתקבל אצטרך לשלם לך כולל מע"מ 11335 ₪..."

עינינו הרואות כי הטענה המשפטית והתשתית העובדתית הונחו בפני בית המשפט עוד בבקשת רשות להתגונן של המשיב. ולמרות שנאמרה בחצי פה, "כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה" (ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ ואח' נ' סונול ישראל בע"מ , פ"ד נח(3), 105, 117; ע"א 271/75 שושן נ' שושן , פ"ד ל(1), 473, 476; ע"א 776/86 עודה נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מד (4) 652, 658). לנוכח זאת, אין בקביעותיהם של בתי המשפט הקודמים משום הרחבת חזית פסולה.

(4) ועוד, באשר לטענה כי היה על בית המשפט לקבל את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 22.1.06, לבית המשפט שיקול דעת באישור פשרה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי

(מהדורה שביעית, 1995) 547). לא ראיתי מקום להתערבות אף בזאת. מעבר לכך שהסכם הפשרה ייחס לבית המשפט דברים שלא אמר, מתצהירו של המשיב עולה כי לא היה בכוונתו להיכנס ליחסים משפטיים מחייבים בהסכם הפשרה וכל כוונתו הייתה "לסכל פרסום הפרשה בעיתון הארץ" (ראו: ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה) 135-136).

(5) בכל מקרה, המדובר בסכסוך פרטני שאינו מאותם אשר לגביהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.