רע"א 4093/05 אמילי אסכנדר מטר נ. אמילי אסכנדר מטר

א.(1) בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא בפועל מנחם בן-דוד, סגן הנשיא ניסים ממן והשופטת גבריאלה דה ליאו לוי) מיום 10.3.05 בע"א 3211/03, בגדרו נתקבל חלק מערעורו של המשיב 1 (להלן: "המשיב" ) על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (השופטת ר' נדאף) מיום 4.9.03 ומיום 16.7.03, אשר ניתן בהמשך להחלטתו של השופט ר' ג'רג'ורה בת"א 4623/95. אקדים ואומר כי שתי הערכאות הקודמות נחלקו בסיווג החלטתו של השופט ג'רג'ורה, האם היא בגדר פסק דין, או שמא, הרי היא בגדר החלטת ביניים.

(2) עניינה של בקשת רשות הערעור הוא קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המשיב יהיה לדייר של אחותו, המבקשת דנן, על פי הוראת סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" ).

ב.(1) ראשיתו של ההליך דנן בתביעה לפירוק שיתוף (ת.א. 4623/95) במקרקעין הידועים כחלקה 69 בגוש 16567 (להלן: "הנכס" ) אשר הוגשה על ידי המבקשת בבית משפט השלום בנצרת. בנכס מצוי בית מגורים ובו שתי יחידות דיור נפרדות בו דרים המשיב והמבקשת. המשיב דר ביחידה שבקומת הקרקע, ואילו המבקשת דרה ביחידה שבקומה שמעליה. בעת הגשת התביעה היו המבקשת, המשיב והמשיבים הפורמליים 3-2 בעלים משותפים בנכס, בחלקים שאינם שווים.

(2) ביום 27.5.99 קבע בית משפט השלום (השופט ג'רג'ורה) כי יש לפרק את השיתוף בנכס וכי על פירוק השיתוף להיעשות בדרך של "מכירת מעוקלים וחלוקת הפדיון" כלשון סעיף 40 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. עוד קבע בית משפט השלום, כי מחיר הנכס ייקבע על פי חוות דעת שמאית אשר תעריך את התמורה ההולמת בעבור הנכס בשלמותו על פי ערכו כפנוי. בית המשפט העניק למבקשת ולמשיב זכות קדימה ברכישת הזכויות בנכס, ובלבד שהצעה מטעמם לא תפחת משווי הנכס על פי חוות הדעת.

(3) בהחלטתו, שלל בית משפט השלום את פירוק השיתוף בנכס על ידי רישומו כבית משותף, משום שדרישה לפירוק השיתוף כאמור לא הועלתה לפניו על ידי מי מהצדדים וכן עקב העדר תשריט מתאים המאושר על ידי רשויות התכנון לחלוקה בעין או לרישום בית המגורים בנכס כבית משותף. כן קבע בית המשפט כי מערכת היחסים הקשה שבין המבקשת למשיב, היא כשלעצמה מצריכה את פירוק השיתוף על ידי מכירת הנכס, על מנת להביא קץ לכל הסכסוכים המשפטיים בין הצדדים.

(4) הצעת המשיב לרכוש את הנכס בשלמותו על ידי שימוש בכספי קצבת הביטוח הלאומי לה הוא זכאי נדחתה. מנגד, התקבלה הצעת המבקשת לרכישת הנכס, ואף נחתם חוזה לעניין זה, אשר אושר על ידי רשות ההוצאה לפועל.

(5) לאחר חתימת החוזה לרכישת הנכס על ידי המבקשת, הגיש המשיב בקשה לבית משפט השלום במסגרת ההליך העיקרי לפירוק השיתוף (ת"א 4623/95), שבגדריה ביקש את עיכוב הליכי מכירת הנכס ומתן החלטה כי על הליכי פירוק השיתוף להיעשות בדרך של רישום הנכס כבית משותף. לחילופין, טען המשיב לזכות דיירות מוגנת על פי הוראת סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר.

(6) ביום 16.7.03 דחתה השופטת ר' נדאף את בקשת המשיב; בנימוקיה קבעה, כי אין בקיומם של הליכים טכניים לשם ביצוע המכירה בעת הגשת הבקשה כדי לסווג את החלטתו של השופט ג'רג'ורה כ"החלטת ביניים". החלטתו של השופט ג'רג'ורה היא "פסק דין" המביאה את המחלוקת בין הצדדים לידי סיום ואשר מותירה בצידה ניהולם של הליכים טכניים בלבד. אם כך, הדרך לשנות את פסק הדין היא על ידי הגשת ערעור במועד ולא על ידי הגשת בקשה נוספת לבית משפט השלום אשר הכריע זה מכבר בסכסוך המשפטי שלפניו. כן סמכה השופטת נדאף את ידיה על התשתית העובדתית אותה הניח השופט ג'רג'ורה, ואשר הוליכה למסקנה כי פירוק השיתוף יתבצע על פי סעיף 40 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

(7) המשיב הגיש בקשה נוספת במסגרת ההליך העיקרי של פירוק השיתוף, בגדרה ביקש מבית המשפט שלא לאשר את הצעת הרכישה מטעם המבקשת ולאפשר לו להגיש הצעה נגדית לרכישת מלוא הזכויות בנכס במחיר הגבוה מהצעתה של המבקשת. ביום 4.9.03 דחתה השופטת נדאף את בקשתו השנייה של המשיב, וקבעה כי אין כל הצדקה לבטל את הליך מכירת הנכס, זמן רב לאחר חלוף המועד להגשת ההצעות לרכישה. השופטת ציינה, כי לא מן הנמנע שמטרת הצעת הרכישה מטעם המשיב, היא לסכל את רכישת הנכס על ידי המבקשת, ואשר על כן, אף מטעם זה, דין הצעת המשיב להידחות.

(8) המשיב עירער על החלטותיה של השופטת נדאף לבית המשפט המחוזי (ע"א 3211/03). בערעורו חזר המשיב על טענותיו בערכאה קמא, וכן חזר על טענתו כי בשים לב להוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, טעה בית משפט השלום בכך שקבע כי הנכס יימכר כפנוי.

(9) בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי החלטתו הראשונה של השופט ג'רג'ורה היתה החלטת ביניים אשר ניתן לערער עליה בסופו של ההליך לפירוק השיתוף, ואשר על כן, אין מחסום מדיון באופן פירוק השיתוף. עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי לגופן את טענות המשיב לגבי אופן פירוק השיתוף. מנגד, קיבל בית המשפט את טענת המשיב, כי מעמדו בנכס הוא של דייר מוגן אשר אין פירוק השיתוף יכול לפגוע במעמדו. זאת, נוכח תשתית עובדתית מוסכמת על הצדדים, כנאמר, כי שניהם דרו בבית המגורים שבנכס מתוך הסכמה הדדית, כל צד בקומה נפרדת, במשך שנים רבות. בית המשפט המחוזי קבע כי הסכמה הדדית זו עולה לכדי הסכם שיתוף במקרקעין, ולכן זכאי המשיב להיות דייר של המשיבה ביחידת הדיור המוחזקת על ידיו בקומת הקרקע, על פי הוראת סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר. בהתאם, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש להעריך את התמורה שעל המבקשת לשלם בעבור הנכס על פי ערכו כתפוס.

ג.(1) הבקשה הנוכחית עניינה אך ורק קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש להחיל את סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר על המשיב, ואלה נימוקיה:

(2) המבקשת משיגה על קביעת בית המשפט המחוזי, כי בבית המגורים הממוקם בנכס ישנן שתי יחידות נפרדות; לטענתה, הקומה הראשונה בה היא דרה אינה ראויה למגורים.

(3) המבקשת חולקת אף על קביעתו של בית המשפט כי המשיב הוכיח את החזקה הבלעדית ביחידת המגורים הנמצאת בקומת הקרקע. לטענתה, קביעה זו עומדת בסתירה לקביעת בית משפט השלום, על ידי השופט ג'רג'ורה, כי לא הובאה בפניו כל ראיה בדבר תנאי החזקה בנכס מלבד הודאת הצדדים כי הם מחזיקים יחד בנכס. לטענת המבקשת לא הוכחו כדבעי החזקה הייחודית של המשיב בנכס וההסכמה הפוזיטיבית של כל יתר השותפים לנכס להחזקה זו, וכן לא הוכח קיומו של הסכם שיתוף בין השותפים לנכס. לחילופין טוענת המבקשת, כי העדר תום הלב בהתנהלותו של המשיב שולל את זכותו לדיור על פי הוראת סעיף 33(א) הנזכר.

(4) טענה משפטית נוספת מפי המבקשת היא, כי לשם רכישת זכות דיירות מוגנת על פי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר יש צורך בהסכמה מתמשכת עד למועד הוצאתו לפועל של פסק הדין, לפירוק שיתוף של כל השותפים לנכס.

(5) בנוסף, טוענת המבקשת כי החלטת השופט ג'רג'ורה מיום 27.5.99 היא פסק דין סופי אשר סיים את הדיון בתביעה לפירוק השיתוף. משלא הוגש על פסק דין זה ערעור במועד, אין המשיב יכול לערער כלל על אופן פירוק השיתוף. כן טוענת המבקשת, כי נוכח השלב המתקדם אליו הגיע הליך המכירה (רישום הבעלות בנכס על שמה של המבקשת), גובר עקרון סופיות הדיון על ההלכה שנקבעה בע"א 613/78 אניס נ' פוירשטיין, פ"ד לד (1) 32, שלפיה החלטת בית משפט על מכירת נכס בהליך לפירוק שיתוף אינה סוף פסוק בהליכים התלויים לפני בית המשפט.

(6) לבסוף, נטען, כי הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו יגרום להנצחת הסכסוך בין המבקשת למשיב, ולהמשך ההתדיינות המשפטית המרובה ביניהם. תוצאה זו עומדת בניגוד לבסיס החלטתו של השופט ג'רג'ורה על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הנכס, כדי למנוע התדיינות משפטית עתידית בין בני המשפחה הניצים.

ד.(1) לאחר העיון סבורני כי אין מקום להעתר לבקשה. היא אינה באה בגדר עניינים שבהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן גדורה היא ביחסים שבין הצדדים ואינה מעוררת שאלות רחבות יותר; ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123. ועוד, חלק גדול הימנה עוסק בשאלות עובדתיות, שככלל אין מדרכו של בית משפט לערעורים, לא כל שכן בערעור בגלגול שלישי, להידרש אליהן; ע"א 5118/92 אלטריפי נ' סלאימה, פ"ד נ(5) 407, 415 (השופט - כתארו אז – אור); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687, 695 (השופטת שטרסברג-כהן); ע"א 558/96 שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 568 (השופט י' גולדברג).

(2) למען הסדר הטוב אציין, כי דעתי כדעת בית המשפט המחוזי שהחלטת השופט ג'רג'ורה מיום 27.5.99 היתה לעניין ערעור החלטת ביניים, זאת – לאו דווקא כיוון שהוכתרה כ"החלטה" אלא כיוון שבית המשפט – כפי שציין בעצמו – לא סיים מלאכתו לעת ההיא, ונותרו משימות לביצוע. על כן ניתן לערער על ההחלטה בתום ההליך הכולל (תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8 591-590. כן ראו ע"א 7346/01 שטנדל נ' בזק בינלאומי, פ"ד נו(3) 61, (הרשם – כתארו אז – שחם) והאסמכתאות שם).

(2) בעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחלק הנוגע לדיירות המוגנת, שרק עליו הוגשה בקשת רשות הערעור, כאמור, נמצא כי עיסוקו בנושא הבקשה הוא בקביעה, כי "הוכח על פי חומר הראיות שהוגש בבימ"ש קמא ולמעשה אף אין מחלוקת על כך, כי למעשה שני הצדדים גרו במשך שנים רבות כל אחד בקומה אחת, וזאת בהסכמה הדדית של שניהם, המערער (המשיב עתה – א"ר) התגורר בקומת הקרקע והמשיבה (המבקשת עתה – א"ר) בקומה הראשונה. מדובר בשתי יחידות דיור נפרדות בהן גר כל אחד מהצדדים במשך שנים ארוכות, כאמור בהסכמה, ומבחינה זו היה ביניהם הסכם שיתוף לגבי השימוש במקרקעין. לפיכך הוכיח המערער הן את החזקה שלו בדירה והן את הבלעדיות ככל שהדבר נוגע לדירה בה התגורר" (הדגשות במקור – א"ר), ולכן הוקנתה לו זכות הדיירות המוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. יוזכר, כי השופט ג'רג'ורה בהחלטתו מיום 27.5.99 ציין, כי "אין מחלוקת שהחלקה המוחזקת בפועל בידי התובעת ואמיל (המבקשת והמשיב – א"ר)". אמנם השופט ג'רג'ורה הוסיף, כי בהעדר ראיה בדבר מהותה ותנאיה של חזקת כל אחד מן הצדדים, יש להעריך את החלקה כנכס פנוי. השאלה שלגביה נחלקו בתי המשפט היתה האם המשיב דייר מוגן בנכס, וכנגזרת – כיצד יש להעריך את החלקה. לעניין זה הדעת נותנת, כי הנחת בית המשפט המחוזי היתה, שהימצאו של המשיב לאורך שנים רבות בדירה שבקומת הקרקע משמעה חזקה ייחודית לטובתו; ההליכים שנקטה המבקשת לא היו סילוק ידו של המשיב, אלא פירוק שיתוף. אם כן הוא המצב, אין מקום לכאורה להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לסטטוס המשיב ולמכירת הנכס כתפוס. באשר לטענה כי הסעד של דיירות מוגנת לא נתבע מלכתחילה על-ידי המשיב, יוזכר כי בפרק הסעדים שבהודעת ערעורו ביקש המערער דרגה קניינית גבוהה מזה, קרי, רישום הדירה שבקומת הקרקע על שמו; יתר על כן הוא העלה טענה זו כבר בפני בית משפט השלום בבקשה מ-20.6.03 לעיון מחדש בהחלטת השופט ג'רג'ורה, הכל כאמור בבקשת רשות הערעור. עוד יצוין, כי בע"א 175/81 אדמיר פיתוח ואדריכלות נ' קלו, פ"ד לח(4) 293 נאמר מפי הנשיא שמגר, כי "גם הסכמה שבשתיקה עושה את החזקתו של המחזיק להחזקה כדין, משמע החזקה תיחשב כדין אם ההסכמה הינה פוזיטיבית, בין אם הובעה במפורש ובין אם היא משתמעת מהתנהגות הצד האחר" (עמ' 298-297). דומה, כי בין לשיטת הנשיא שמגר שם, שסעיף 33(א) יש לראותו אף כחרב ובין לשיטת המשנה לנשיא בן-פורת שראתה אותו אך כמגן, לכאורה יש לו תחולה בנידון דידן; המהות העובדתית ששררה בנסיבות, מצביעה לכאורה על מגורים רבי שנים של המשיב בקומת הקרקע, גם אם – כדברי השופט ג'רג'ורה בעקבות ביקורו במקום – זו אינה ראויה למגורים, ואין הכחשה מטעם המבקשת באשר למגורים אלה. לכאורה מתוך העובדות ניתן להסיק כוונת הסכמה במפורש או במשתמע היטב (ראו ע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לז(4) 626, 632 (השופט טירקל); ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3) 200, 204 (המשנה לנשיא בן-פורת)). לפיכך איני רואה אף לעיצומו מקום להתערבות בגישתו של בית המשפט קמא, וזאת גם אם לשיטתי יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנת הדייר (ראו רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (טרם פורסמה);

רע"א 330/05

גדי שושן נ' Associazione Nazionale (טרם פורסמה)).

אכן, יתכן שהתוצאה המעשית של פסק הדין בערעור היא עיכוב-מה נוסף בסיומו של סכסוך משפחתי רב-שנים זה, ויש לה השלכה כלכלית מסוימת (תפוס לעומת פנוי), שעליה הוצבע בפסק הדין

אדמיר נ' קלו הנזכר; אולם נוכח האמור אין מקום להתערבותו של בית משפט זה במישור המשפטי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.