רע"א 330/05 גדי שושן נ. ASSOCIAZIONE NAZIONAEE PER SOCCORRERE I MISSIONE

א.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט מ' בן דוד, נשיא בפועל, השופט נ' ממן, סגן נשיא והשופט א' אברהם) מיום 7.12.2004 בע"א 1042/04, שבו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט השלום בטבריה (השופט י' אברהם) מיום 16.12.2003 בת"א 4291/99. בפסק דין זה נתקבלה תביעת המשיבה לפינוי המבקשים מדירה במבנה המצוי במקרקעין הידועים כחלקה 7 גוש 15653 באזור טבחה שבצפון הכינרת.

ב.המשיבה היא תאגיד על פי החוק האיטלקי, ולטענתה רכשה בשנות העשרים של המאה הקודמת מקרקעין אלה. במקרקעין ממוקם מרכז דתי נוצרי. בעלה המנוח של המבקשת 2 הועסק על ידי המשיבה כגנן וכשומר במקום במשך שנים רבות. עם תחילת העבודה קיבלו המבקשת 2 (שהלכה לאחרונה לבית עולמה) ובעלה המנוח ( להלן: המנוחים ) רשות להתגורר בדירה שבאחד המבנים במקום. בדירה זו התגוררו עד לשנת 1988. המבקש 1 הוא נכדם של המבקשת 2 ובעלה המנוח, והוא התגורר עמם בדירה במשך שנים החל ממועד סמוך לאחר לידתו בשנת 1970.

ג.ביום 11.7.1988 נחתם חוזה בין המשיבה לבין הבעל המנוח לפיו עזבו המנוחים את הדירה תמורת סכום של 100,000 דולאר ששילמה להם המשיבה. בשנת 1991, לפי בקשת הבעל המנוח, הסכימה המשיבה לתת למנוחים להתגורר בדירה במבנה לפרקי זמן מוגבלים, תוך שהיא שבה ומעסיקה את הבעל כגנן וכשומר במקום. לאחר פטירת הבעל המנוח בשנת 1993, נחתם הסכם בין המשיבה לבין המבקש 1 לפיו יינתן לו להתגורר בדירה אחרת במבנה ולעבוד תחת סבו, ועוד הוסכם כי המשיב 1 יעזוב את הדירה כשיתבקש לעשות כן. בשנת 1997 נחתם הסכם נוסף בין המשיבה למבקש 1 ובו נקבע שכר עבודתו. לטענת המשיבה בוטל הסכם זה במכתב מיום 2.6.1999. מכתב נוסף בו נתבקש המבקש 1 לפנות את המקום נשלח אליו ב-27.6.1999.

ד.המשיבה הגישה תביעה לבית משפט השלום בטבריה כנגד המבקשים, למתן צו פינוי מן הנכס ולמתן סעד כספי של דמי שימוש ראויים. בית המשפט דחה את תביעתה לסעד כספי וקיבל את תביעתה למתן צו פינוי. בית המשפט קבע על סמך חומר הראיות, כי הוכח שהאגודה הרשומה כבעלת המקרקעין היא המשיבה (נושא שהועמד במחלוקת); כי המבקשת 2 (המנוחה) לא הייתה דיירת מוגנת ולפיכך אינה יכולה להעביר זכות שאין לה על פי חוק; כי למבקש 1 אין זכות אישית במקרקעין, וכי כל זכויותיו נגזרות מזכויות המנוחים; וכי לא הוכחה חזקה רציפה של המבקש 1 בדירה. עוד קבע בית המשפט כי הוכח בפניו שהודעה ודרישת פינוי ניתנו על ידי המשיבה בהתאם למוסכם בין הצדדים. ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת נדחה, בפסק דין מפורט, שבו נקבע - בין השאר - כי המשיבה היא אכן בעלת הנכס, כי המנוחים לא היו דיירים מוגנים, כי המנוחה הייתה מחויבת מכוח חוזים עם המשיבה, אף שלא חתמה עליהם, כי הרשות שניתנה למגורים הייתה ניתנת לביטול, וכן אושרה גישתו של בית משפט השלום באשר למגורי המבקש בנכס.

ה.בבקשה לרשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה טוענים המבקשים כנגד קביעותיהן של הערכאות הקודמות לעניין הוכחת זכויות המשיבה במקרקעין, לעניין זכויות המבקשים בנכס, ולעניין השפעתם של החוזים שנכרתו בין הצדדים על כך. לטענת המבקשים עומדת להם זכות לדיירות מוגנת ולחזקה בנכס. טוענים הם עוד, כי בתיק מתעוררות שאלות משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית, ויש להכרעה בה חשיבות ציבורית.

ו.(1) לאחר העיון לא אוכל להיעתר לבקשה. ראשית, המדובר בסכסוך הגדור לאמיתו במחלוקת שבין הצדדים ואינו בעל השלכות משפטיות שמעבר לכך, שבגינן עשויה להינתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

(2) שנית, אף לעיצומם של דברים, הטענות המועלות בבקשה נדונו בערכאות הקודמות, ולא אוכל אלא להצטרף - בכל הכבוד - לחוות דעתו של בית המשפט המחוזי, שסקרה את התשתית המשפטית והעובדתית ככל משפטה וחוקתה.

(3) על פי החומר שהוצג בבתי המשפט, קשה להלום טענה מהותית באשר לזיקת המשיבה לנכס.

(4) שותף אני גם לקביעות בבתי המשפט הקודמים באשר לאי תחולתה של דיירות מוגנת בנסיבות, ובאשר לכך שרשות שניתנה למנוחים בוטלה תוך תשלום פיצויים. אוסיף, כי מוסד הדיירות המוגנת הוא יצור משפטי המתמעט והולך - הוא נוצר בימי מלחמת העולם השניה, בתנאים של מצוקת דיור גדולה, ונמשך בשלהי המנדט ובראשית תקופת המדינה מטעמים דומים. ככל שחלפו השנים נתמעטה חשיבותו הכלכלית והחברתית. ראו לתולדותיו ולבעייתיותו ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור , פ"ד נ(5) 111, 119-118 (השופטת שטרסברג-כהן). אכן, גם נוצרו לא מעט עיוותים, בשכבר הימים, במקרים שבהם דיירים זכו להגנה אף בלא ששילמו דמי מפתח, ושילמו דמי שכירות נמוכים עד למאוד, שלעיתים נישלו את בעל הבית בפועל מרכושו. כמובן לא בכל מקרה כך היה, אך כלל התופעה יצר לא מעט קשיים. חלק מהם תוקנו במעשי חקיקה לאורך השנים. ראו גם מ' בן פורת "הגנת החוק על קורת גגו של בעל נכס", ספר יצחק כהן , 336, 337, מצוטט בעניין פרמינגר נ' מור הנזכר בעמ' 119. אכן, ברע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (טרם פורסמה) ציינתי "אכן הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם. כל עוד בחיים ובמשפט חייתה, מדקדק בית המשפט בפרטי כל מקרה ודירה". מובן כי אין פירוש הדברים שהזכאי להגנת הדייר לא יזכה להגנת בית המשפט; פשיטא כי זכויותיו יישמרו. ואולם, על הרקע האמור, על החפץ - כבמקרה דנן - ליהנות מזכויות דיירות מוגנת לעבור משוכות לא נמוכות: זאת, הן באשר להוכחת הדיירות המוגנת העכשווית וה"היסטורית", הן באשר לשרשורה ל"דור חדש", כמבוקש כאן, סוגיה כאובה לעצמה בדיני הגנת הדייר. המבקש דנא לא חלף על פני משוכות אלה, ולמען האמת, אינו קרב לכך. אין בידי, כאמור,להיעתר לבקשה.