רע"א 6594/06 רחל אשכנזי נ. יותם שר

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופט ע' פוגלמן (אב"ד), השופט א' שילה, השופט ד' גלדשטין) מיום 26.4.06 בע"א 2147/05, בגדרו התקבל ערעור המשיבים 1 - 4 (להלן המשיבים) על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (השופט ה' פינשטין) מיום 24.3.05 בת"א 3313/02.

ב.(1) המשיבים הם הבעלים של המקרקעין, הידועים כחלקה 76 בגוש 3935. נשוא הבקשה וההליכים שקדמו לה היא חנות לממכר פרחים, המצויה במקרקעין (להלן החנות). ביום 5.11.02 הגישו המשיבים תביעה בבית משפט השלום ברחובות לסילוק ידם של משיב 5, יוסף אשכנזי - גרושהּ של המבקשת (להלן אשכנזי), ושל משיבה 6, חברת 'גן האורן' בע"מ הנמצאת בבעלות בנה של המבקשת (להלן החברה), מהחנות (ת"א 3313/02). לבקשתה ובהסכמת המשיבים, בהחלטה מיום 27.5.03 (בש"א 1198/03; הרשמת מ' סנה) צורפה המבקשת כנתבעת לתביעה. יצוין, כי כנגד אשכנזי וכנגד החברה ניתן פס"ד כמבוקש בהעדר הגנה.

(2) בכתב התביעה, שתוקן עקב צרוף המבקשת כנתבעת נטען, כי למבקשת אין זכות בחנות, כי שימושה בחנות נעשה שלא כדין ושלא על דעת המשיבים. עוד נטען, כי אשכנזי, שהיה דייר מוגן בחנות, אינו רשאי להעביר או למסור את השימוש בחנות לידיה של המבקשת. לבסוף נטען, כי אין מקום להחלת סעיף 25 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן החוק) שעניינו דייר של בית עסק שזנח משפחתו, על המבקשת.

(3) בפסק דין מיום 24.3.05 נדחתה התביעה. ראשית נקבע, כי לא הוכחה טענת המשיבים לפיה העביר אשכנזי את החזקה בחנות לצד שלישי (לרבות החברה) שאינו המבקשת. כן נקבע, כי המבקשת חוסה תחת כנפיה של הוראת סעיף 25(א) לחוק. זאת, שכן הוכח כי אשכנזי זנח את המבקשת באוגוסט 2002; כי התגוררו ביחד עובר לפירוד; וכי היו בני זוג באותה תקופה. למעלה מן הצורך נקבע, כי המבקשת זכאית לסעד מן הצדק של מניעת הפינוי מכוח הוראת סעיף 132 לחוק.

(4) המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 2147/05). בפסק דין מיום 26.4.06 נקבע, לאחר שבית המשפט ראה לנכון בנסיבות ותוך הנמקה להתערב בקביעות עובדתיות, כי מחומר הראיות עולה לכאורה שהמבקשת התחילה לנהל את החנות רק לאחר הגשת התביעה (5.11.02), ושעד אז ניהלה החברה את החנות. עוד נקבע, כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח שאשכנזי עזב אותה באוגוסט 2002, ועל כן לא קמה לה זכות דיירות מוגנת לפי סעיף 25 לחוק. אשר לסעד מן הצדק נקבע, כי קשה להלום מתן סעד כאמור כאשר המבקשת לא רכשה מעמד של דיירת בחנות, וכי אף לגופם של דברים אין מקום למתן סעד כזה. נוכח האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והורה על סילוק ידה של המבקשת מן החנות.

(5) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.בבקשה נטען, כי מעלה סוגיות משפטיות, המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, שעניינן פרשנות סעיף 25(א) לחוק; נטלי הראיה המוטלים על הצדדים בתביעות כגון דא; מהותם של חקירות הצדדים ודיון ההוכחות בערכאה הדיונית ומשמעות הויתור של בעל דין פלוני על זימון עד הנחוץ להוכחת טענותיו. לגופם של דברים טוענת המבקשת (בפירוט רב) כי יש לבכר את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום על פני קביעותיו של בית המשפט המחוזי.

ד.(1) לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. חרף ניסיונות המבקשת להוסיף לבקשה טענות בעלות אופי כללי, הריהי תחומה, באופן מובהק, למחלוקת הצדדים. ככזו אין עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לגבי מקרים, בהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). הבקשה דנא מכוונת, כל כולה, כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי; השאלה אותה מעלה המבקשת אינה אלא בקשה לדיון ולהכרעה מחודשים במסכת עובדתית שהוכרעה בבית המשפט קמא. בכגון דא תהא התערבותה של ערכאת הערעור במשורה, לא כל שכן כאשר עסקינן בהליך ערעורי שני (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם) (הנשיא ברק); רע"א 4339/06 חברת אירו-פארם נ' פיטרמן (טרם פורסם)). גם התוצאות השונות אליהן הגיעו בתי המשפט הקודמים אינן מצדיקות בפני עצמן מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 7652/06 ולפמן תעשיות נ' רכבת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ארבל)). אוסיף, כי גם לעיצומם של דברים לא מצאתי, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו. אנמק בקצרה.

(2) אשר להעברת החזקה בחנות לידי החברה; בדיון בבקשתה להצטרף כנתבעת מסרה המבקשת, כי "אני התחלתי לעבוד בנובמבר 02' והעוסק המורשה היה על שמי. העוסק המורשה היה על שם גן האורן בע"מ היה בטווח של שנה" (פרוטוקול מיום 27.5.03). בתצהירה מסרה כי "תיק מע"מ, עוסק המורשה, הנו על שמי נכון להיום ומיום 11.12.02". בתעודת העוסק המורשה שצרפה לתצהירה (נספח יב) מצוין, כי רישום המבקשת נעשה ביום 26.11.02. נוכח האמור דומה, כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו שעל המבקשת הנטל לסתור את טענת המשיבים לפיה החזיקה החברה בחנות, וכי יש לזקוף לחובתה את אי העדת בנה (ראו עמ' 33 לפרוטוקול שורות 24 - 25) ואת העובדה כי נמנעה מהבאתם של דו"חות מס הכנסה של החנות (ראו עמ' 33 לפרוטוקול שורות 1 - 5).

(3) אשר למועד הזניחה; על משמעות השורש ז.נ.ח בחוק הגנת הדייר עמד בית משפט זה לפני למעלה משלושה עשורים, בעידן שבו נושא הגנת הדייר היה שכיח בהרבה במציאות הישראלית ובעולם המשפט:

"גם בין השופטים המלומדים בבית-המשפט המחוזי וגם בין באי-כוח הצדדים היו חילוקי-דעות בדבר מובן המונח "זנח" שבחוק. אולם, הן לפי פירוש מילולי של המילה, הן לפי פירוש עניני של החוק והן לפי מטרותיו, כפי שיש ללמוד עליהן ממבנהו, אין לנו ספק שיש לפרש את המונח כעזיבה או ניתוק מכל וכל ולא בנוגע למגורים בלבד

... מבחינה מילולית, מובן המונח "זנח", כפי שאנו מוצאים אותו כבר בתנ"ך, הוא : עזב, נטש, הפקיר (ראה למשל איכה ב', ז' ; תהלים מ"ד, י' ; כ"ד ; ס', י"ב ; ע"ד, א' ; פ"ט, ל"ט ; ראה אבן-שושן, מילון חדש, מהדורה חמישית, "זנח"). הפירוש המילולי איפוא ניתוק כולל ולא מוגבל לענין מיוחד . באותו מובן משתמש במונח גם המחוקק, כפי שיש לראות על-פי ניתוח מבנה החוק בסוגיה החשובה לנו כאן ... ברור שאין מקום לפרש את המושג "זנח", המופיע בסעיף 22, אלא במובן הנ"ל, היינו של ניתוק כולל ולא מוגבל בחוסר דאגה למגורין גרידא של הקרובים עליהם מדובר שם ... פירוש אחר, המצמצם את ה"זניחה" לחוסר דאגת מגורים בלבד של הקרובים ההם, היה נותן בידי הדייר את האפשרות לעזוב את דירתו ולהעבירה כדיירים לילדיו, כלומר לא מתוך זניחתם במובן הנ"ל אלא דוקא מתוך דאגתו לטובתם, דבר שהחוק רוצה למנוע, כי אילו רצה במתן אפשרות כזאת, היה אומר כך בפשטות ולא היה צורך להשתמש בביטוי "זנח" דוקא ... היוצא מן המקובץ, שהמונח "זנח" בסעיף 22 (ב) לחוק, פירושו ניתוק מעשי כולל של הקשר המשפחתי " (ע"א 622/75

אבני נ' יונש , פ"ד ל(3) 203, 210 - 211 (השופט שרשבסקי; הדגשות הוספו).

דברים אלה, שנאמרו בנוגע לפרשנות סעיף 22 לחוק (העוסק בדייר של דירה שזנח משפחתו), יפים מטבעם גם למשמעות הפועל "זנח" בסעיף 25. בנדוננו טענה המבקשת, בבקשה לצרפה כנתבעת, כי "מזה כשלוש שנים שהמשיב 5 (אשכנזי - א"ר) זנח את המבקשת, ניתק כל קשר ומגע עם המבקשת ... ניראה כי זניחת המשפחה על ידי המשיב 5 הנה מוחלטת וסופית. מדובר בניתוק כולל ומוחלט של הקשר המשפחתי ולא רק בניתוק מבית העסק" (סעיף 20 לבקשה). הבקשה הוגשה ביום 27.1.03, בדיון בבקשה מסרה כי "לפני שלוש שנים בעלי זנח אותי" (הדיון נערך כאמור ביום 27.5.03). על הדברים חזרה המבקשת בכתב הגנתה (סעיף 9ח). בתביעת גירושין שהגישה המבקשת לבית הדין הרבני נטען, כי "הצדדים חיים בנפרד מזה תקופה ארוכה (כ- 3 שנים)" (סעיף 4; התביעה הוגשה לבית משפט השלום כנספח ג לתצהיר המבקשת). תביעה זו הוגשה ביום 20.11.02. קרי, המדובר לכאורה בזניחה מסוף 1999 או משנת 2000. המבקשת אף נמנעה מלזמן לעדות את אשכנזי (ראו עמ' 29 לפרוטוקול שורות 7 - 11). בנסיבות אלו דומני, כי צדק בית המשפט המחוזי אף בקביעתו לפיה "די בדברים מפורשים אלו ... כדי לשלול את מסקנת בית משפט קמא (בית משפט השלום – א"ר) שיוסף (אשכנזי - א"ר) זנח את המבקשת בהדרגה ורק באוגוסט 2002 הייתה הזניחה ברורה ומוחלטת במשמעות של סעיף 25". איני רחוק מן הסברה, כי יש מקום בנידון דידן להידרש לדוקטרינה של השתק שיפוטי (רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים (טרם פורסם)). ועוד, לא למותר להזכיר כי כשהמדובר בהגנת הדייר דנים לחומרה בית עסק יתר על דירת מגורים (ע"א 439/73 רמת חולון נ' בנימיני, פ"ד כח(2) 549, 555 (השופט קיסטר); ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208, 211 (השופט בייסקי); ע"א 88/89 אלסחורי נ' מזרחי, פ"ד לז(3) 309, 314 (השופטת אבנור).

(4) הואיל ונקבע עובדתית כי אין המבקשת דיירת מוגנת בחנות, אין דופי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (לעניין המדיניות הראויה בנושא הגנת הדייר ראו רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (לא פורסם); רע"א 10343/05 עמידר - החברה הלאומית לשיכון וישראל בע"מ נ' נגה משה (טרם פורסם)).

ה.אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.