רע"א 1565/08 טניה שטרית נ. עיריית חיפה

א.בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט עמית) מיום 17.2.08 בבש"א 3059/08 (תיק עיקרי בר"ע 3123/08), בגדרה נדחו בקשותיה של המבקשת לעיכוב ביצועו של פינוי מנכס ולמתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת פריאל) מיום 14.2.08 בבש"א 3602/08 (בתיק עיקרי ה"פ 1039/08), בה נדחתה עתירת המבקש ליתן צו מניעה זמני כנגד הפינוי.

ב.המבקשת, רעייתו של מר יוסף שטרית, היא המחזיקה, לטענתה, בנכס המשמש כקיוסק (להלן הנכס ) בחלקה 1 בגוש 11630, בשדרות ההסתדרות 2 בעיר חיפה (צומת הצ'ק-פוסט; להלן המקרקעין ). בעבר היה מר שטרית מחזיקו של הנכס, ופסק דין לפינויו ניתן, במעמד צד אחד, ביום 2.2.04 בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 7743/04). הנכס לא פונה, המשיבה פנתה ללשכת ההוצאה לפועל, וכנגד מר שטרית הומצאה אזהרה, ביום 10.1.07, וניתן, ביום 14.1.08, צו פינוי למועד 18.2.08.

ג.ביום 14.2.08, חודש ימים לאחר מתן הצו וארבעה ימים לפני מועד הפינוי, עתרה המבקשת לבית משפט השלום בחיפה למתן צו מניעה זמני כנגד הפינוי, בטענה כי הזכויות בנכס הועברו לה בחודש ינואר 2007, וכי אין צו הפינוי שהוצא כנגד מר שטרית חל עליה. בית משפט השלום דחה את הבקשה, בלא בקשת תגובה מן הצד שכנגד, בקבעו כי משניתן פסק הדין לפינוי בפברואר 2004, לא היו למר שטרית זכויות שיכול היה להעביר למבקשת.

ד.המבקשת עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה וליתן רשות ערעור עליה. בית המשפט דחה את בקשתה. בהחלטתו הצטרף לנימוקי בית משפט השלום, וכן קבע כי המקרה אינו מן המקרים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות הנוגעות לסעד זמני. כן נקבע, כי על פני הדברים מהוים ההליך בו פתחה המבקשת ובקשתה לצו מניעה זמני ניסיון נוסף לעיכוב הליכי הפינוי בשרשרת הניסיונות, שחלקם מגיע עד כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. נקבע, כי הבקשה הוגשה לבית משפט השלום בשיהוי ניכר, וכן, כי המבקשת לא פירטה בבקשתה את מלוא ההליכים המשפטיים הקודמים והסתירה עובדות מבית המשפט. די באלו, כך נקבע, כדי לדחות את הבקשה לסעד זמני.

ה.(1) בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע הגיעתני ביום 17.2.08 בשעה 17:00. הבקשה נשלחה באמצעות פקסימיליה, ובמכתב הנלווה צוין, כי בקשת רשות הערעור והבקשה המלאה על צרופותיה יישלחו ביום 18.2.08 בשעות הבוקר.

(2) בבקשה גופה נטען, לעניין עיכוב הביצוע, כי סיכויי התביעה גבוהים ביותר, וכי הואיל והמבקשת מחזיקה במקרקעין מעל 30 יום ללא פסק דין פינוי, אין לפנותה. כן נטען, כי למבקשת עלול להיגרם נזק בלתי-הפיך שלא יהיה ניתן לתיקון אלמלא יעוכב ביצועו של הפינוי, בהמיטו חורבן כלכלי על המשפחה.

ו.לאחר העיון לא ראיתי מקום לעיכוב הביצוע. החלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מדברות בעדן, ואין מקום להתערבות בהן מטעמיהן. אציין, כי על פני הדברים היה מקום להגיש בקשה למתן סעד זמני בערעור, לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולא בקשה לעיכוב ביצוע, באין מה לעכב בהחלטות בתי המשפט הקודמים (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995) בעמ' 865; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) בעמ' 641, 646). לגופו של עניין לא ראיתי מקום, בבחינת סיכוייה של הבקשה לרשות הערעור, ובבחינת מאזן הנוחות, לעכב את ביצוען של ההחלטות או ליתן סעד זמני כמענה לבקשה, ואזכיר עוד, כי המדובר בסופו של יום בנכס המשמש כעסק, וככל שיוכח נזק למבקשת המצדיק פיצוי – הגם שהסיכויים לכך נדמים, על פי הנאמר בפי שני בתי המשפט, מעטים – תוכל לקבלו בדיעבד. לענין ההבחנה בהקשרי פינוי בין עסק לדירת מגורים ראו רע"א 6594/06 אשכנזי נ' שר (לא פורסמה, ניתנה ביום 15.11.06) והאסמכתאות דשם.

ז.אין בידי כאמור להיעתר לבקשה.