רע"א 4322/10 חאלד שדאפנה נ. יוסף חורי

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים ח'טיב, הווארי וארבל) בע"א 204/09 מיום 26.4.10, בגדרו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט טאהא) בתא"ק 5251/06 מיום 8.3.09.

רקע

ב.

אלה העובדות הצריכות לענייננו כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי: ביום 1.5.04 חתם המשיב על הסכם קומבינציה עם המבקש, לפיו התחייב המבקש, בתמורה לקבלת זכות בעלות על 66% מהמקרקעין, לבנות בעבור המשיב חנות וארבע דירות מגורים. בנוסף, הסכים המבקש להלוות למשיב סך של 65,000$, אשר הועבר למשיב על ידי המבקש בשלושה תשלומים. ביום 21.5.04 חתם המשיב על תצהיר ובו אישר את דבר קבלת ההלוואה (להלן התצהיר ).

ג.

בין הצדדים נתגלע סכסוך בדבר הסכם הקומבינציה, והצדדים הגישו תביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי ולבורר שמונה על ידיהם. אשר להלוואה, המבקש הגיש לבית משפט השלום תביעה כנגד המשיב להשבתה. המשיב לא הכחיש את עצם קבלת ההלוואה, אולם טען כי מתן ההלוואה היה חלק מהסכם הקומבינציה והיה תנאי להשתכללותו לכדי הסכם מחייב. כן טען המשיב, כי המבקש הפר את הסכם הקומבינציה, וכי המועד להשבת ההלוואה הוא לאחר מסירת הדירות והחנות למשיב, על פי הסכם הקומבינציה.

ד.

בית משפט השלום דחה את טענת המשיב, לפיה הסכם ההלוואה מהוה חלק אינטגרלי מהסכם הקומבינציה, ושבלעדיו לא היה משתכלל לידי הסכם מחייב והצדדים לא היו חותמים עליו, זאת מן הטעם שהסכם הקומבינציה לא התייחס כלל להסכם ההלוואה, עוד נקבע, כי משלא צוין בהסכם הקומבינציה שתוקפו כפוף למתן ההלוואה אין לקבל את טענת המשיב לפיה הסכם ההלוואה הוא תנאי מוקדם לחתימה על הסכם הקומבינציה. כן נדחתה טענת המשיב כי בטרם חתימה על הסכם הקומבינציה, ידע המבקש כי לאחי המשיב זכויות במקרקעין מושא הסכם הקומבינציה, וכי על המשיב לשלם לאחיו סך של 65,000$ בעבור זכויותיו, ושההלוואה נועדה לצורך זה. כן נדחתה טענת המשיב כי הצדדים הסכימו שההלוואה תוחזר בהתאם לתנאים שצוינו בתצהיר. נקבע, כי התצהיר נעדר מסוימות וגמירות דעת באשר למועד השבת ההלוואה ולמנגנון ההשבה. בית משפט השלום קבע כי המבקש הסכים לתת למשיב את ההלוואה לאחר שנודע לו כי הוא מצוי בקשיים כלכליים, ואינו יכול למלא את חלקו בהסכם. נאמר, כי המבקש אמנם נתן למשיב את ההלוואה מתוך ידיעה שלא יוכל להשיבה אלא עד לאחר השלמת המבנה ומסירת הדירות והחנות לידיו. ואולם, נקבע, כי מדובר בתביעת חוב שלא הוסכם על מועד השבתו וכי יש לקיימו תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה, בהתאם לסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. נקבע, כי על פי נסיבות מתן ההלוואה וצפיות הצדדים המועד להשבת ההלוואה הוא שנתיים מיום מתן פסק הדין. עוד נאמר, כי התצהיר, שבו הוצהר כי החזר הסכום יהא מתוך דמי השכירות לאחר מימוש הסכם הקומבינציה, אינו הסכם מחייב בין הצדדים. על כן חויב המשיב בהשבה עד 7.3.11.

ה.

בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, והורה על מחיקת תביעתו של המבקש. נקבע, כי הסברו של המשיב, שבבסיסו טעמי מס, לאי התייחסות להלוואה בהסכם הקומבינציה היה סביר. כן מצא בית המשפט המחוזי, על בסיס הראיות והעדויות, כי המבקש ידע, בטרם חתם על הסכם הקומבינציה, שאחי המשיב מחזיק כאמור בחלק מהזכויות במקרקעין. צוין, כי המבקש היה מודע לכך שאין בידי המשיב אפשרות לשלם לאחיו בעבור הזכויות הללו, ועל כן הסכים ליתן למשיב את ההלוואה, כדי שזו תשמש כתשלום לאחיו. עוד נקבע, כי התצהיר עליו חתם המשיב, ולפיו אישר קבלת ההלוואה, נחתם על דעתו של המבקש, ובגדרו הסכים למועד החזרתה של ההלוואה באמצעות דמי השכירות של החנות. נאמר לבסוף, כי גורל ההלוואה צריך היה להיות מוכרע בהתאם להכרעה בהסכם הקומבינציה וכחלק מהסכסוך הכולל שבין הצדדים, וכי בשלב בו הוגשה התביעה טרם התגבשה עילת תביעה וטרם הגיעה העת להגישה. בית המשפט הורה, כאמור, על מחיקתה. לבסוף צוין, כי אף אילולא התערב בית המשפט בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, היה מורה על מחיקת התביעה בשל היותה תביעה מוקדמת.

הבקשה

ו.

בבקשת רשות הערעור נטען, שהיא מפורטת ביותר, כי מבחינה כרונולוגית קיים קשר בין הסכם הקומבינציה לבין מתן ההלוואה, אולם קשר זה אינו קשר משפטי, הקושר בין תנאי ההלוואה להסכם הקומבינציה, שכן אין מחלוקת כי ההלוואה ניתנה מספר ימים לאחר הסכם הקומבינציה. הוסף, בהקשר זה, כי המבקש נתן את ההלוואה למשיב כדי שיוכל לעמוד בהתחייבויותיו על פי הסכם הקומבינציה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט שעה שהסתמך על עדותו של עו"ד נאסר, אשר ייצג את המשיב במסגרת הסכם הקומבינציה. הוסף, כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי המבקש ידע על חלקו של אחי

המשיב בנכס, על בסיס עדות שמועה. כן נטען, כי בית המשפט התעלם מן ההלכה הפסוקה ואימץ את גרסת המשיב, לפיה אי אזכור ההלוואה נעשה במטרה להביא לחסכון בתשלום מסים על העסקה. עוד נטען, כי התצהיר נעדר מסוימות וגמירות דעת, ומוליך למסקנה כי לא היתה לצדדים כוונה להתקשר באופן מחייב. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט שעה שלמד על הסכמתו של המבקש בדבר מנגנון החזר ההלוואה ומועדו מכוח שתיקתו, וכי שגגה זאת מצדיקה מתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

ז.

ידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת רק במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, החורגת מן המחלוקת הפרטנית שבין הצדדים להליך. בנדון דידן נסבה הבקשה כולה במובהק על מחלוקות המתוחמות לסכסוך בין הצדדים. בית משפט זה מתבקש איפוא לדון ולהכריע מחדש "במסכת עובדתית שהוכרעה בבית המשפט קמא. בכגון דא תהא התערבותה של ערכאת הערעור במשורה, לא כל שכן כאשר עסקינן בהליך ערעורי שני" (רע"א 6594/06 רחל אשכנזי נ' יותם שר (טרם פורסם); רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם)). בית המשפט המחוזי שינה בעניין זה מקביעתו של בית משפט השלום, אך אין בכך כדי להצדיק גלגול ערעורי נוסף. וכך כותב המחבר ש' לוין ( תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד סעיף 185 בעמ' 180): "טענת המבקש שבית המשפט המחוזי התערב שלא כדין בממצאי העובדה של בית משפט השלום אינה מצדיקה רשות לערער; לכאורה אין זה אלא מקרה פרטיקולרי של התערבות ערכאת הערעור בממצאי העובדה של בית משפט השלום, שאינה מצדיקה בדיקה חוזרת בערכאה נוספת".

ח.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.