רע"א 9971/06 אשר רביבו נ. שמשון חברה לביטוח בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ( סגנית הנשיא- כתארה אז- גרסטל) מיום 2.11.06 בע"א 1389/04, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט קידר) מיום 15.9.03 בת"א 26952/99, 92686/99. בפסק הדין נדחתה תביעת המבקשים למתן פסק דין הצהרתי לפיו אין המשיבה 1 רשאית לממש דירה שבבעלות המבקשת,

אשר שועבדה

להבטחת הלוואות שהעמידה

המשיבה 1 למבקש.

ב.

העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הן כדלקמן: המבקש פעל כסוכן ביטוח בעבור המשיבה 1. המשיבה 1 והמבקש כרתו הסכמים שעניינם הלוואות שהלוותה המשיבה 1 למבקשים, וכן הסכמים שנועדו לעגן את היחסים המסחריים שבין המבקש למשיבה 1 בדרך של התחייבות המבקש לפעול עם המשיבה 1, וזכותו למענקים כספיים אם יעמוד

ביעדים של שיעורי פרמיות

שישיג עבור המשיבה 1.

ביום 13.12.92 חתמו המבקשים על הסכם הלוואה, שעל פיו הלוותה להם המשיבה 1 130,000 ₪ כנגד שיעבוד דירתה של המבקשת. במקביל חתמו

המבקש והמשיבה 1 על הסכם, שבו התחייב המבקש לפעול עם המשיבה 1 במשך שלוש שנים רצופות. בהסכם אף התחייבה המשיבה

1 ליתן למבקש מענק בכל שנה, להשתתף בהוצאות תפעול משרדו ולזכותו בפרסים, זאת ככל שהמבקש יעמוד ביעד תפוקה של פרמיות כפי שהוסכם, וביעד של 150,000 ₪ פרמיה "משונתת" (להלן ההסכם הראשון).

ביום 16.2.93 חתמו המבקש והמשיבה 1 על הסכם נוסף בו הצטרף למבקש כצד להסכם גם שותפו בסוכנות הביטוח- חיימוב (להלן ההסכם השני). הסכם זה בא תחת ההסכם הראשון. יעד הפרמיה ה"משונתת"

הועלה ל-250,000 ₪. בסוף 1994 פרש חיימוב מסוכנות הביטוח, וביום 10.7.96 חתמו המבקש והמשיבה 1 על הסכם חדש, לפיו הועמד יעד הפרמיה על 200,000 ₪ (להלן ההסכם השלישי).

בינתיים העמידה המשיבה 1 ביום 1.5.95 למבקשים הלוואה נוספת בסכום 30,000 ₪, ודירת המבקשת שועבדה גם להבטחת פרעונה של הלוואה זו. בשנת 1997 הפסיק המבקש את עבודתו עם המשיבה 1 עקב קשיים כלכליים. המשיבה

1 טענה כי המבקש לא עמד ביעדים

שבהסכמים ודרשה את פרעון ההלוואות, לפחות בחלקן, מכספי הבונוסים שהיה המבקש זכאי להם אילו עמד ביעדי תפוקת הפרמיות. משלא נפרעו ההלוואות, ביקשה המשיבה

1 לממש את השעבוד על דירת המבקשת ונקטה בהליכי הוצאה לפועל. לטענת המבקשים הם עמדו בפירעון ההלוואה,

בדרך של השגת יעדי התפוקה של הפרמיות. כן טענו כי חל בעניינם ההסכם הראשון וכי המבקש היה זכאי לבונוס בגין הפרמיות שהפיק בסכום 107,810 ₪, אך המשיבה 1 לא העבירה אליו סכום זה.

ג.

בית משפט השלום קבע, כי ההסכם השני בא תחת ההסכם הראשון וכי המבקש אינו זכאי לכספים להם הוא טוען, כיוון שלא עמד ביעדי התפוקה. כן נדחתה הטענה כי לאורך השנים נותר סכום היעד 150,000 ₪, שכן סכומי היעד כפופים למדד המחירים לצרכן.

נקבע כי המבקשת היתה לווה ולא ערבה, ועל כן אין ליישם את הוראת סעיף 12 לחוק המשכון שעניינה ערב. לבסוף נקבע כי מר לקסר, אשר חתם על ההסכם השלישי מטעם המשיבה 1, היה מוסמך לעשות כן, ונדחתה הטענה כי המבקש חתם על ההסכם השלישי מתוך לחץ אשר מנע התגבשותה של גמירות דעת. כן נדחתה הטענה כי המשיבה 1 העבירה 30% מדמי הפרמיה ה"משונתת" שנתקבלו למבקש. בעקבות פסק הדין נמכרה הדירה.

ד.

ערעור המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע כי משכרתו הצדדים את ההסכם השני, קבעו בו במפורש שהוא בא תחת ההסכם הראשון; משכך, בדין קבע בית משפט השלום כי אין תחולה להסכם הראשון ביחס לתקופה שלאחר כריתת ההסכם השני, ואין יסוד לטענת המבקשים, המהוה עדות

בעל פה

נגד מסמך בכתב, כי משפרש חיימוב מהשותפות חזר לתוקפו ההסכם הראשון. הוסף, כי אפילו היה ההסכם הראשון חוזר לתוקפו ככל שמ דובר ביעד הפקת הפרמיות, עדיין צמודים סכומי היעדים למדד המחירים לצרכן, והמבקש לא עמד אף בהם. ככל שנטען אחרת בהקשר זה או

ביחס לטענת המבקש

שהמשיבה 1 נהגה להעביר לו 30% מדמי הפרמיה ה"משונתת", לא מצא בית המשפט מקום להתערבותו, כיוון שהמדובר בשאלות עובדתיות. כן צוין, כי בדין דחה בית משפט השלום את טענת המבקשת שהיא היתה אך ערבה למבקש, ולפיכך חל עליה דין ערב בכל הנוגע לשיעור התחייבותה המוגבל בשווי הנכס.

ה.

מכאן הבקשה הנוכחית. נטען כי בית המשפט אינו מתבקש להתערב בקביעות שבעובדה כי אם בפרשנות חוזה, בהתאם לו זכאי המבקש

לפרמיות בשיעור 30%. עוד נטען כי מסקנתו בית המשפט שיעד התפוקה השנתית שהיה על המבקש לעמוד בו הוא 150,000 ₪, עומדת בסתירה מפורשת לנוסח ההסכם המדבר על תפוקת מינימום של 80,000 ₪. עוד נטען, כי לא הוצג כל מסמך בר תוקף המתייחס לשנת 1995 ועל כן אין מ דובר

בעדות בעל פה כנגד מסמך בכתב. זאת ועוד, אף לגופו של עניין מפרשת

עדותו של חיימוב את ההסכם השני ומבהירה כי הסוכנות של המבקש 1 התחייבה בהסכם לתפוקה שנתית של 250,000 ₪; שהמבקש התחייב ל-150,000 ואילו חיימוב ל-100,000 ₪.

ו.

בידוע כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת רק במקרים המעוררים שאלה בעל חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, החורגת מהמחלוקת הפרטנית שבין הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). על אף מאמציו של בא כוח המבקשים, אין המקרה שבפנינו בא בכללם. הבקשה, כולה, מופנית לאמיתה כנגד ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט השלום. בית משפט זה מתבקש איפוא לדון ולהכריע מחדש "במסכת עובדתית שהוכרעה בבית המשפט קמא. בכגון דא תהא התערבותה של ערכאת הערעור במשורה, לא כל שכן כאשר עסקינן בהליך ערעורי שני" (רע"א 6594/06 רחל אשכנזי נ' יותם שר (טרם פורסם; רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם) - הנשיא ברק)).

ז.

אין בידי איפוא להיעתר

למבוקש.