רע"א 9064/11 עוזי קיסלביץ נ. הנסי לימיטד

השופט א' רובינשטיין:

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים שנלר, ד"ר ורדי ולבהר-שרון) מיום 1.11.11 בע"א 16639-09-10, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ברקוביץ') מיום 8.6.10 בת.א. 22810-08 ונדחה ערעור שכנגד שהגישו המבקשים. ביסוד הבקשה ניצבת שאלת פינוים של המבקשים, דיירים מוגנים בדירה השייכת למשיבה, מן הדירה.

רקע

ב.

המשיבה, חברה זרה, היא הבעלים של דירה ברחוב מאפו 24 בתל אביב, הידועה כחלק מחלקה 5 בגוש 6906 (להלן הדירה ). המבקשים, בני זוג, הם דיירים מוגנים בדירה החל משנת 1980.

ג.

ביום 17.11.99 הגישה המשיבה תביעה לפינוים של המבקשים מהדירה, בעילה של נטישה ואי-תשלום דמי שכירות (ת.א. (תל אביב) 104150/99; להלן התביעה הראשונה ). בתביעה נטען, בין היתר, כי המבקשים מתגוררים בגואטמלה החל משנת 1990. בפסק דין מיום 22.7.01 (השופט מור) נדחתה התביעה, בין היתר נוכח הצהרתו של המבקש 1 (להלן המבקש ) כי בכוונתו לשוב לישראל לצמיתות.

ד.

ביום 1.4.08, ומשהמבקשים לא חזרו להתגורר בישראל, הגישה המשיבה תביעה נוספת לפינוים מהדירה, בעילה של נטישה (ת.א. 22810-08). בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע, עובדתית , כי המבקשים מתגוררים בגואטמלה החל משנת 1990 (נאמר כי המבקשת 2 (להלן המבקשת ) שבה להתגורר בדירה בחודש נובמבר 2008, לאחר הגשת התביעה השניה); כי משנת 1999 התגוררו המבקשים באותה דירה בגואטמלה; כי בתם של המבקשים נמצאת במסגרת חינוכית בגואטמלה; כי המבקש לא עמד בהצהרתו (שניתנה במהלך התביעה הראשונה) לשוב לישראל במהלך שנת 2002; וכי ברבות השנים התבסס מעמדו של המבקש במקום עבודתו בגואטמלה. ממצאים אלה, כך נקבע, משמשים אינדיקציה משמעותית לשלילת מגורי קבע בדירה. עוד נקבע, כי המשיבה הציגה "עובדות מהן עולה שאין להם [למבקשים – א"ר] כוונה ממשית" לשוב לדירה. על יסוד כל אלה נקבע, כי התגבשו יסודותיה של עילת הנטישה. עם זאת נקבע, כי "חומרת תוצאת הפינוי עולה במקרה זה על חומרת ההפרה", ועל כן ניתן למבקשים – בהתאם להוראת סעיף 132 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 – סעד מן הצדק, המונע את פינוים, וזאת כנגד תשלום סך של 25,000 ש"ח למשיבה.

ה.

המשיבה עירערה על פסק דינו של בית משפט השלום, בטענה כי לא היה מקום ליתן למבקשים סעד מן הצדק (ע"א 16639-09-10). המבקשים הגישו ערעור שכנגד, המופנה כנגד קביעתו של בית משפט השלום כי התגבשו יסודותיה של עילת הנטישה. בפסק דינו מיום 1.11.11 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור שכנגד בקבעו (פסקה 21), כי "מסקנתו של בית משפט קמא [לפיה התגבשו יסודותיה של עילת הנטישה – א"ר] מעוגנת היטב בחומר הראיות, אשר הונח לפני בית המשפט, ולא מצאתי סיבה לסטות ממסקנתו". באשר לסעד מן הצדק צוין (פסקה 28), כי "לעתים מזומנות, וכבענייננו, מתנה בית המשפט את מתן הסעד מן הצדק, בתשלום פיצויים על ידי הדייר לבעל הבית", וכי "בפסיקה, של בתי המשפט המחוזיים והשלום, גם הוזכרה האפשרות לבצע התנאה הפוכה. היינו, פינוי הדייר בתנאי שבעל הבית יעמוד בתנאי מסוים". נקבע, כי "אין מקום להעניק למשיבים סעד מהצדק, באופן שכנגד תשלום למערערת, ימשיכו אלו להיות דיירים מוגנים" (פסקה 35). בהקשר זה העניק בית המשפט המחוזי משקל רב לעובדה שבניגוד להצהרתם בגדר התביעה הראשונה, לא שבו המבקשים להתגורר בדירה. נקבע, כי "הצדק יימצא דווקא בהתנאת הפינוי בתשלום על-ידי המערערת [המשיבה – א"ר], וכאחת העתירות החלופיות של המערערת". על כן נקבע, כי "כנגד תשלום של 25% מאשר היו זכאים המשיבים לקבל מהמערערת, אם האחרונה הייתה מבקשת לרכוש הזכויות בעת שהמשיבים היו מבקשים להעבירן (להלן סכום הפיצוי), יפנו המשיבים את הדירה".

הבקשה

ו.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען ראשית כי בית המשפט המחוזי "התנה את פינוי הדירה ב'סעד מן הצדק' 'חדשני וחריג' לפיו כנגד פינוי הדירה תשלם המשיבה – 'בעלת הבית' – למבקשים – 'הדיירים המוגנים' – 25% משווי חלקם בדמי המפתח". נטען, כי הסוגיה של הענקת 'סעד מן הצדק הפוך' היא סוגיה חדשנית, אשר טרם עברה תחת שבט ביקורתו של בית משפט זה, ועל כן מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כן נטען בהקשר זה, כי "קיים קושי משפטי של ממש המעניק לבית המשפט את הסמכות להעניק 'סעד מן הצדק הפוך'", וכי על פי לשונו של סעיף 132 לחוק הגנת הדייר "שיקול דעתו של בית המשפט הינו לסרב לתת פסק פינוי ובמקרה שכזה להתנות את הפינוי בתנאים, אך אין לו שיקול דעת להפיכת היוצרות; היינו להתנות פינוי בתנאים" (סעיף 16 לבקשה). עוד נטען בבקשה כנגד קביעותיהם של בתי המשפט קמא, כי "במבקשים התגבשו כלל יסודותיה של עילת הנטישה". נטען, כי במועד פסק דינו של בית משפט השלום התגוררה המבקשת בדירה, ועל כן אינה בבחינת "נוטשת", וכי "המועד המקרי בו הוגשה התביעה הכריע את גורלה". לבסוף נטען, כי "לא הייתה כל הצדקה עניינית להתערבות בית המשפט המחוזי בשיקול דעתו של בית משפט השלום" באשר למתן סעד מן הצדק. בהקשר זה נטען, כי גם אם סבר בית המשפט המחוזי שהסכום שנפסק בפסק דינו של בית משפט השלום מקפח את המשיבה "היה רשאי להגדיל את שיעורו של הפיצוי נשוא ה'סעד מן הצדק'" (סעיף 44 לבקשה).

ז.

התבקשה תגובת המשיבה (החלטת השופט דנציגר מיום 14.12.11). בתגובה מיום 22.1.12 נאמר, כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, באשר רובן של השגות המבקשים "נוגעות לקביעות עובדתיות ולמסקנות של הערכאות דלמטה", ובאשר הם חפצים לקיים דיון ערעורי נוסף באותן קביעות עובדתיות. נאמר, כי "הבקשה תחומה באופן מובהק לעניינם הפרטי של הצדדים". לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקשים אינם "זכאים לסעד מן הצדק, באופן שכנגד תשלום למשיבה ימשיכו להיות דיירים מוגנים", ועל כן אין יסוד לטענת המבקשים כי ניתן "סעד מן הצדק הפוך". נאמר, כי הפיצוי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לפנים משורת הדין ובהתאם לסמכותו הטבועה של בית המשפט. עוד נטען, כי אפילו נופלת פסיקתו של בית המשפט המחוזי בגדר סעד מן הצדק, כמשמעותו בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר, אין המדובר בסוגיה חדשנית ומדובר ביישומה של הלכה קיימת. לטענת המשיבה, "לבית המשפט שיקול דעת רחב בהכרעה אימתי יוענק הסעד מן הצדק, ובקביעת תוכנו של הסעד" (סעיף 38 לתגובה). נטען, כי פינוי הדירה כנגד מתן פיצוי למבקשים הועלה כסעד חלופי בערעורה של המשיבה בבית המשפט המחוזי, והמבקשים לא טענו להיעדר סמכות ואף הביעו את הסכמתם העקרונית לעקרון של "פינוי הדירה כנגד פיצוי". לבסוף נטען בתגובה, כי יש לדחות את טענות המבקשים באשר להתגבשות יסודותיה של עילת הנטישה. נטען, כי מדובר בטענות המופנות כנגד ממצאי עובדה שנקבעו בערכאות הקודמות, וכי קביעותיהם של בתי המשפט הקודמים עולים בקנה אחד עם המגמה הנוהגת בפסיקה "לפרש את החוק בצמצום".

ח.

בהחלטת השופט דנציגר מיום 8.2.12 נקבע כי הבקשה תידון בפני הרכב. הדיון שהתקיים ביום 7.2.13 התמקד בטענת המבקשים כי בית המשפט המחוזי הורה על מתן "סעד מן הצדק הפוך", והצדדים שבו וחזרו על טענותיהם בסוגיה זו, צד צד וטענותיו. המבקשים התמקדו בטענה, כי אין בנמצא יצור ושמו "סעד מן הצדק הפוך", שכן המחוקק בחוק הגנת הדייר עשה מלאכה פרטנית והגדיר במדויק את העילות, וסעד מן הצדק אין פירושו פינוי, אלא הותרת הדייר במושכר שתיתכן בתנאים כאלה ואחרים. מנגד נטען מטעם המשיבה, כי בשל ההגנה החוקתית על זכות הקניין יש לבית המשפט סמכות טבועה לעצב את דרך הטיפול, ובמקרה דנא נפלה ההכרעה לתשלום מסוים חרף הפינוי, בשל תשלום דמי מפתח על-ידי המבקשים וכן תשלום דמי שכירות חרף הנטישה.

הכרעה

ט.

בידוע הוא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר)). לאחר העיון בבקשה, בתגובה ובנספחיהן באנו לכלל מסקנה שאין להיעתר לבקשה. אציין כבר בתחילה, כי לא ראינו להידרש לטענות המבקשים באשר להתגבשות יסודותיה של עילת הנטישה, שבא כוחם גם לא חזר עליהן בטיעונו בעל פה, ויפה עשה לעניין זה. עסקינן בטענות הנסבות – באופן מובהק – על קביעות עובדתיות שאין בית משפט של ערעור, קל וחומר בגלגול שלישי, נוטה להתערב בהן (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם, 15.11.99; הנשיא ברק)). יצוין, כי כנאמר בבקשת רשות הערעור עצמה "המבקשים אינם חולקים על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום", כך שגם לשיטת המבקשים טענות אלו אינן מצדיקות לאמיתן מתן רשות ערעור.

י.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי בתי המשפט הקודמים זקפו לחובתם של המבקשים –ובדין עשו כן – את העובדה, שהמבקשים שהו בגואטמלה החל משנת 1990, וכן את העובדה שגם לאחר שהמבקש הצהיר, בגדר התביעה הראשונה – שהדיון בה הסתיים בשנת 2001 – כי בכוונתו לשוב להתגורר בישראל, לא כך נעשה. גם בטענת המבקשת (סעיף 13 לתצהירה בבית משפט השלום), כי היא מתגוררת בדירה החל מחודש נובמבר 2008 – חודשים ספורים לאחר הגשת התביעה השניה בבית משפט השלום – אין כדי להטות את הכף לזכות המבקשים. בחקירתה הנגדית לא הצליחה המבקשת להסביר מדוע החליטה לשוב ולהתגורר בדירה במועד זה דווקא (עמ' 21 שורות 22-18 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, וכן עמ' 22 שורה 28 – עמ' 23 שורה 3), והדעת נותנת כי מדובר בניסיון לחלץ את המבקשים מגדר עילת הנטישה. לכך כמובן אין להסכים.

יא.

אשר לטענות המבקשים בנוגע לסעד מן הצדק; סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר קובע כלהלן:

"על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת".

יב.

הוראה זו משמיעה לנו, כי בנסיבות מסוימות רשאי בית המשפט לסרב ליתן פסק דין של פינוי, הגם שהוכחה עילת פינוי. מדובר, בסופו של יום, בשאלה של צדק:

"הסעד מן הצדק כשמו כן הוא: הוא בגדר תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר בא לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין" (רע"א 4740/92 אדלר נ' חן (לא פורסם, 2.11.92; הנשיא שמגר)).

יג.

בית משפט זה הנחה כי יש להעניק את הסעד בצמצום, על מנת שלא יהא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף הופך להיות הכלל (ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום , פ"ד לד(2) 208; השופט בייסקי). כפי שצוין זה מכבר, "מבית-משפט זה צריך ... לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס , פ"ד לח(2) 159 (מ"מ הנשיא בן פורת); ראו גם רע"א 1406/10 מודרן בילדינגס הולדינגס נ' לנקרי (לא פורסם, 28.4.10) והאסמכתאות שם).

יד.

דברים אלה עולים בקנה אחד עם המגמה הנוהגת בפסיקה, בכל הנוגע לחוק הגנת הדייר, להגביל ולצמצם את הפגיעה שהוא מסב לבעלי הדירות , כדי שלא יתקיים בבעלי הבתים, בפרפרזה על דברי חכמים, "המקבל דייר מוגן כקונה בעל בית לעצמו" (חכמים אמרו: "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (בבלי קידושין כ', א'); כפי שציינתי בעבר:

"חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי. התכלית שעמדה בבסיס החוק הייתה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו. ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו'הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק' (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור ואח' , פ"ד נ(5) 111, 118 (השופטת שטרסברג כהן). לדידי, מדיניות זו ראויה היא, ולשיטתי יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנה זו: 'הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם' (רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (טרם פורסם); ראו גם רע"א 10343/05 " עמידר" - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' נגה משה (טרם פורסם))" (רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר ואח' (לא פורסם, 17.9.06); ראו גם ע"א 10308/06

שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 28.10.09)).

לכך ניתן להוסיף את ההגנה החוקתית שבסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע ש"אין פוגעים בקניינו של אדם". ההגנה היא על קניינו של בעל הבית (אף שבא כוחם המלומד של המבקשים סבר, אם הבינותי נכון, שניתן להחילה על הדייר המוגן). אכן, משקיבל בעל בית דמי מפתח (וישנם גם מקרי דיירות מוגנת היסטורית ללא דמי מפתח, שלגביהן גדולה כמובן עוד יותר הפגיעה בקניינו של בעל הבית), נטל עליו הגבלות באשר לקניינו. ואולם, משקמה עילה מעילות הפינוי, וכך בענייננו, יש צורך בטעמים טובים שלא לפנות, וכאן מקומו של סעד מן הצדק. סעד זה פשוטו כמשמעו: עשיית צדק עם הדייר כדי שלא ימצא עצמו מחוסר דיור; ואכן במקרה ה"קלאסי" אותה הגנה כללה אי פינוי. אלא שבחלוף השנים מצאו בתי המשפט דרכים "לרכך" את הפינוי על ידי פתרונות כלכליים, כמו בענייננו, ולכך נבוא עתה, לעניין הטענה בדבר "סעד מן הצדק הפוך".

טו.

בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע, כי "יש מקום למתן סעד מן הצדק" (פסקה 25) וכי "צו הפינוי לא ייאכף, אם ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 25,000 ₪" (פסקה 28). בית המשפט המחוזי קבע, כי "אין מקום להעניק למשיבים סעד מהצדק, באופן שכנגד תשלום למערערת, ימשיכו אלו להיות דיירים מוגנים" (פסקה 35), וכי "הצדק יימצא דווקא בהתנאת הפינוי בתשלום על-ידי המערערת" (פסקה 36). המבקשים מלינים על "התערבותו של בית המשפט המחוזי בשיקול דעתו של בית משפט השלום" בסוגית הסעד מן הצדק. ואולם, "סעד מן הצדק הוא דוגמה מובהקת להכרעה המסורה לשיקול הדעת השיפוטי, בין של הערכאה הדיונית ובין של זו הערעורית, ולרוב הוא נטוע במקרה הפרטני" (רע"א 9209/11 חיימוב נ' קזז (לא פורסם, 28.2.12; השופט הנדל); ראו גם רע"א 5071/12

ט.ד.י (עיצוב טקסטיל בינלאומי) בע"מ נ' נג'י (לא פורסם, 24.7.12; השופט דנציגר)). הכרעתו של בית המשפט המחוזי שלא ליתן סעד מן הצדק במובן של אי פינוי הושתתה, בעיקרה, על התנהלותם של המבקשים במשך שנים רבות, ובמיוחד לאחר הצהרותיהם בגדר התביעה הראשונה. טענות המבקשים כנגד הכרעה זו, המבוססת על נסיבותיו הפרטניות של המקרה דנא, אף הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

טז.

המבקשים מוסיפים וטוענים, כאמור, כי בהתנותו את פינוים מהדירה בתשלום פיצוי על ידי המשיבה נתן בית המשפט המחוזי "סעד מן הצדק הפוך", ובכך חרג מסמכותו. לאחר העיון, אין ניתן להיעתר אף לטענה זו.

יז.

ראשית, ביסודו סעד מן הצדק הקבוע בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר אמנם נועד למנוע פינוי. ואולם, וכפי שפורט מעלה, בית המשפט המחוזי קבע כי אין ליתן למבקשים סעד מן הצדק במובן של פינוים, ואין בכך ששינה מקביעתו של בית משפט השלום כדי להצדיק "גלגול שלישי"; ראו בש"א 4511/05 עירית בת ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (לא פורסם, 17.7.05; השופט – כתארו אז – ריבלין)).

יח.

שנית, במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי הודיעו המבקשים כי הם "מקבלים את המלצת בית המשפט הנכבד לפיה יושבו הזכויות בדירה לבעל הבית כנגד תשלום דמי מפתח לבני הזוג קיסלביץ [ המבקשים – א"ר]" (ההודעה צורפה כנספח 5א לתגובת המשיבה). אם כן, המבקשים הביעו את הסכמתם העקרונית לעקרון של "פינוי – פיצוי", ולדידי קיים ספק האם יכולים הם לטעון עתה, משעשה בית המשפט המחוזי שימוש בעיקרון זה (אך קבע פיצוי נמוך יותר מזה שהוצע על ידי המבקשים), לחוסר סמכות במישור המשפטי.

יט.

שלישית, המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי נסמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 3309/04 מדני נ' מסיקה (לא פורסם, 13.7.06). באותו עניין נאמר, כי "סעיף 132 בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי ... בהתאם למשל זה, בוחרים לעיתים בתי המשפט 'זן' שונה: הענקת סעד מן הצדק, המותנה בקיומו של תנאי מסוים. בדרך כלל הסעד המוענק לדייר כסעד מן הצדק הוא סעד של הימנעות מפינוי, אם ימלא הדייר אחר תנאי מסוים (תשלום פיצוי או הסרת ההפרה), כאשר הלשון שבה נוקט בית המשפט היא פינוי הדייר 'אלא אם כן...'. ברם, לא מצאנו כי קיימת מניעה עקרונית לקבוע התנאה הפוכה: פינוי הדייר בתנאי שבעל הבית יעמוד בתנאי מסוים", ונקבע שם כי יש להורות על פינויו של הדייר המוגן כנגד תשלום של 80,000 ש"ח. לטענת המבקשים, "'הלכת מדני' לא הגיעה לבירור ענייני בפני בית המשפט העליון לאחר שבקשת רשות ערעור בעניין זה נדחתה בשל היותה ערעור עובדתי" (סעיף 13 לבקשה). ברם, בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין מדני

(רע"א 7910/06 מסיקה נ' מדני ) נדחתה בהחלטתה של השופטת ארבל מיום 7.11.06, בה נאמר כי "עיון בפסקי הדין המנומקים והמפורטים שניתנו על-ידי הערכאות דלמטה מעלה גם הוא כי אלו עסקו ביישום הדין הקיים על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו". לפיכך, ובכל הכבוד, קיים קושי להלום את טענת המבקשים גם בהיבט זה; ראו בדומה גם ע"א (תל אביב) 2686/03 פראן נ' רשות הפיתוח (לא פורסם, 1.11.06), שאושר ברע"א 10690/06 פראן נ' רשות הפיתוח (לא פורסם, 5.6.07; השופט אלון).

כ.

דומה, כי המבקשים היו מודעים לקושי שבטענתם, שכן בסעיף 11 לבקשה נטען, כי "'עניין מדני ', עליו ביסס בית המשפט המחוזי את קביעותיו לעניין פסיקת 'סעד מן הצדק הפוך' שונה בנסיבותיו עובדתית ומהותית מנסיבות המקרה דנן, ועל כן – לדעת המבקשים – שגה בית המשפט הנכבד קמא שעה שיישם את העקרון שנקבע ב'בעניין מדני' על נסיבות מקרה זה" (הדגשה הוספה). שמע מינה, כי לעמדת המבקשים מדובר ביישום שגוי של הדין; אלא שכאמור לא לכך נועדה רשות ערעור בגלגול שלישי.

כא.

רביעית, והיא העיקר, גם אם השימוש במינוח של "סעד מן הצדק" בהקשר של התנאת הפינוי בתשלום על ידי בעל הנכס (כפי שנעשה בבית המשפט המחוזי בעניין מדני ) או בתנאי אחר שחובת קיומו מוטלת על בעל הנכס – אינו תואם "אחת לאחת" את לשונו של סעיף 132(א) המכוון כפשוטו לאי פינוי, במהות אין ניתן להיעתר לטענתם של המבקשים. אם נפסע בדרך הילוכם של המבקשים, נמצא כי בפני בית המשפט המחוזי עמדו לכאורה שתי אפשרויות: האחת, להעניק למבקשים סעד מן הצדק, המונע את פינוים (גם אם כנגד תשלום כלשהו כפי שנפסק בבית משפט השלום); השניה, לבטל את הסעד מן הצדק ולהורות על פינוים של המבקשים מהדירה ללא תנאי. סבורני, כי הצגת הדברים בצורה זו היא בינארית מדי, ואינה משרתת גם את עניינם שלהם. כאמור, שאלת פינוים של דיירים מוגנים היא ביסודה שאלה של צדק , התלויה כל כולה בנסיבות המקרה. סבורני, כי על מנת שניתן יהא להגשים באופן המיטבי את עקרון הצדק, יש להותיר בידי בתי המשפט ארגז כלים, המאפשר להם מגוון רחב של פתרונות; הצגת הדברים בצורה בינארית עלולה דווקא להביא, בסיטואציות מסוימות, לאי צדק. כך, למשל, יתכנו מקרים – כבענייננו – בהם סבור בית המשפט כי אינם מצדיקים מתן סעד מן הצדק, קרי – מניעת פינוי, אולם מאידך סבור כי פינוי הדיירים ללא תמורה אינו צודק, שכן שילמו בשעתו דמי מפתח ושילמו שכר דירה כסדרו אף שנטשו. לגישתי, אין לומר על "סעד מן הצדק הפוך" "אין חיה כזאת", כדברי בא כוח המבקשים; יש לאפשר לבתי המשפט לבחור גם דרך אמצע, מעין שביל זהב, לילך בה. ברי, כי לא ניתן להגדיר ולגדור מראש את קשת האפשרויות (בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נזכר פסק הדין בת"א (שלום תל אביב) 2103/98 מנהל מקרקעי ישראל נ' כהן (לא פורסם, 9.2.06), בו הותנה הפינוי כנגד מציאת דיור חלוף; ראו גם ת"א (שלום תל אביב) 27916/05 דיאמנט נ' קופרשטיין (לא פורסם, 20.8.08), בו הותנה הפינוי בתשלום פיצוי בסך 20,000 ש"ח), והדברים תלויי מקרה ומקרה. במישור העקרוני, לא זו בלבד שאין לשלול מראש פתרונות ביניים, אלא ייתכנו מקרים בהם פתרונות הביניים יהיו מחויבי המציאות, וליתר דיוק, מחויבי הצדק. אזכיר גם את הוראת סעיף 133(א) לחוק הגנת הדייר, הקובעת כי בעילות פינוי מסוימות לא יינתן פסק דין של פינוי, אלא אם מובטח לדייר סידור חלוף, ואת הוראת סעיף 133(ב) לחוק לפיה רשאי בית המשפט לקבוע שהסידור החלוף יהיה בתשלום פיצויים או בדרך אחרת. הוראות אלו מאפשרות גמישות בעילות המנויות בסעיף 133(א), גמישות אותה לטעמי יש לאפשר גם בעילות שאינן מנויות בו.

כללם של דברים

כב.

על יסוד האמור, איננו נעתרים לבקשת רשות הערעור. המבקשים ישאו בהוצאותיה של המשיבה ובשכר טרחת עורכי דינה בסך כולל של 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין ומצטרף לנימוקיו.

אף אני שותף לגישה המצדדת בפרשנות מצמצמת של ההגנה שמעניק חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ) לשוכרים מתוך מגמה לצמצם את הפגיעה שהחוק עלול להסב לבעלי הדירות.

לטעמי, גישה זו מתיישבת עם עליית קרנה של זכות הקניין עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד ), אשר קובע בסעיף 3 כי "אין פוגעים בקניינו של אדם", והפיכתה מזכות יסוד שאינה כתובה עלי ספר [השוו: בג"ץ 377/79 פייצר נ ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן , פ"ד לה(3) 645, 656 (1981); ע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ , פ"ד נו(4) 913, 936 (2002) (להלן: עניין הורוויץ ) לזכות חוקתית-על-חוקתית שחקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בה, אלא אם היא מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה (ראו: עניין הורוויץ , בעמ' 928 ו-936).

עם זאת, עולה השאלה, מה השפעתו של חוק היסוד וסעיף 3 שבו על חקיקה שקדמה לו?

סעיף 10 לחוק היסוד שמר על תוקפה של החקיקה הישנה. יחד עם זאת, אני סבור כי מובנה של החקיקה הישנה עשוי להשתנות, שהרי לחוק היסוד יש השפעה פרשנית על הדין הישן [ראו: בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 355, 411-410 (1995) (להלן: עניין גנימאת ); בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 625, 711-710 (2001)].

מבלי למצות את היקף ההשפעה הפרשנית שיש לחוק היסוד על חקיקה שקדמה לו, ניתן להצביע על הצורך במתן משקל חדש ומוגבר לזכויות היסוד הקבועות בחוק היסוד בבואנו לקבוע מהי התכלית החקיקתית המונחת ביסוד דבר חקיקה ישן. כך, בין היתר, כבר נפסק שלאחר חקיקתו של חוק היסוד לא ניתן עוד להשקיף על חקיקה הפוגעת בזכויות היסוד של הפרט באותו אופן שבו השקפנו עליה בעבר (ראו: ע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית-אתא נ' הולצמן , פ"ד נה(4) 629, 649 (2001). כן השוו לאמור בחוות דעתי בע"א 2281/06 אבן זוהר ו-204 אח' נ' מדינת ישראל (28.4.2010)].

יחד עם זאת, חשוב לציין כי ההשלכות הפרשניות של חוק היסוד הן מוגבלות מטבען. כבר נפסק כי פירושו של הדין הישן ברוח הוראות חוק היסוד אין בכוחו לשנות את החוק הישן וכי אין לתת ללשון החוק הישן מובן שהוא אינו יכול לשאת. בכוחו של חוק היסוד רק לתת לחוק הישן מובן חדש במקום שקיימת אפשרות פרשנית לכך (ראו: עניין גנימאת , בעמ' 414).

כפועל יוצא מן האמור לעיל, מצטרף אני לקביעתו של חברי השופט רובינשטיין כי גם אם השימוש במונח "סעד מן הצדק" בהקשר של התנאת פינוי המושכר בתשלום פיצוי על ידי הבעלים אינו תואם אחת לאחת את לשונו של סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר, המכוון כפשוטו לאי פינוי, הרי שסעד מן הצדק הוא אכן דוגמה מובהקת להכרעה המסורה לשיקול הדעת השיפוטי (ראו פיסקה כא לחוות דעתו של חברי וכן האסמכתאות אליהן מפנה חברי בפיסקה טו לחוות דעתו), וכי בנסיבות המקרה דנן יש להותיר בידי בית המשפט מרחב פרשני ניכר ולאפשר לו להעניק "סעד מן הצדק הפוך", לפיו כתנאי לפינוי הדירה ישלמו הבעלים לשוכרים פיצוי בשיעור זה או אחר.

פרשנות זו של הסמכות המסורה לבית המשפט בהוראות חוק הגנת הדייר מתיישבת, לטעמי, עם המשקל המוגבר אותו יש להעניק לזכות הקניין של בעלים ברוח חוק היסוד והיא אף עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה.

ש ו פ ט

השופט א' שהם:

אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט, א' רובינשטיין , שמשמעה דחיית הבקשה לרשות ערעור.

אודה, כי מלכתחילה סברתי כי לשון סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר או החוק ), אינה מאפשרת הענקת " סעד מן הצדק הפוך ", אך לאחר עיון בחוות דעתו של השופט רובינשטיין, הגעתי למסקנה כי הדבר אפשרי, שעה שאין מקום, לדעת בית המשפט, להימנע מפינויו של הדייר.

יצויין, כי לתוצאה זו ניתן להגיע, לטעמי, גם מבלי לעשות שימוש בסעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר, כאשר הפיצוי לדייר יינתן במסגרת סמכותו הטבועה של בית המשפט ליתן סעד, בהתאם לסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, גם אם אין מדובר ב" סעד מן הצדק ", כמשמעו בסעיף 132(א) לחוק (ראו, לעניין זה, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון , פ"ד נה(1) 199, 268 (1999); רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (25.3.2010)).

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.