רע"א 408-23 רע"א 408-23

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' וינוגרד, ש' ליבוביץ ו-ת' בר-אשר), מיום 14.11.2022, בע"א 39483-05-22. בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' קסלסי), מיום 10.3.2022, בת"א 66919-01-19, במסגרתו נתקבלה תביעת המשיבים לפינוי המבקשת ממושכר שבבעלותם. זאת, לאחר שנקבע כי הופרו על ידיה התנאים שנקבעו בהחלטת בית משפט זה ברע"א 7641/15, מיום 20.12.2016, כתנאי לשמירת זכויותיה בנכס לתקופה של עשר שנים.

רקע הדברים

1.במוקד הליך זה ניצבת זכותה של המבקשת כדיירת מוגנת בדירת מגורים ובחנות בעיר העתיקה בירושלים (דירת המגורים והחנות יכונו להלן, יחד: המושכר, ובנפרד יכונו להלן, בהתאמה: דירת המושכר ו-חנות המושכר). בעל הזכויות במבנה שבו מצוי המושכר הוא הקדש שמואל משה בן דוד שלמה גנגל, הקדש לטובת עניי גליציה (להלן: ההקדש), אשר המשיבים הם נאמניו.

2.בתקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים, נוהל המבנה בו מצוי המושכר על ידי האפוטרופוס לנכסי אויב מטעם השלטון הירדני (להלן: האפוטרופוס הירדני). בשנת 1966 שכרה אם המבקשת את המושכר מאת האפוטרופוס הירדני, ובחוזה שנכרת בין הצדדים הוענקה לה זכות דיירות מוגנת הן בדירת המושכר והן בחנות המושכר. בשנת 1967, עת עבר השלטון במזרח ירושלים לידי מדינת ישראל, הועבר ניהול המבנה בו מצוי המושכר לידי האפוטרופוס הכללי. בשנת 1969 נפטרה אם המבקשת, ועם פטירתה הפכה המבקשת לבעלת זכויות הדיירות המוגנת במושכר.

3.ברבות השנים התנהלו מספר הליכים בערכאות השונות בין האפוטרופוס הכללי לבין המבקשת בנוגע למושכר. לענייננו, החשוב הוא כי במסגרת הליכים אלו נקבעו מספר ממצאים עובדתיים אשר עמדו בבסיס ההליך הנוכחי: נקבע כי החל מאמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, ביצעה המבקשת שיפוצים בדירת המושכר, כאשר במהלך ביצוע העבודות התגוררה המבקשת בדירה המצויה בדחיאת אל בריד. כמו כן, נקבע כי בתקופה זו עשתה המבקשת שימוש בחנות המושכר כמחסן בו אחסנה את רהיטיה. עוד נקבע כי בתחילת שנות ה-90 בוצעו עבודות בבניין בו מצוי המושכר על ידי אחרים, ובמסגרת עבודות אלו נחסמה הגישה לדירת המושכר. רק בשנת 2001 הסתיימו כלל העבודות בבניין בו מצוי המושכר, כך שרק במועד זה ניתן היה לשוב ולעשות שימוש במושכר.

4.ביום 24.5.2010 שוחרר המבנה בו מצוי המושכר על ידי האפוטרופוס הכללי, והושב להקדש שהוא כאמור בעל הזכויות המקורי בו. זמן קצר לאחר מכן הגישו המשיבים תביעה לפינוי המושכר נגד המבקשת, בה נטען, בין היתר, כי מאמצע שנות ה-80 המבקשת מתגוררת בדירתה שבדחיאת אל בריד, ולא במושכר, כך שיש לראותה כמי שנטשה את המושכר ואיבדה אגב כך את זכויותיה כדיירת מוגנת. מנגד, המבקשת טענה כי לאחר שהסתיימו השיפוצים במושכר בשנת 2001, היא ובעלה שבו לעשות שימוש במושכר.

5.ביום 14.9.2014 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת י' ייטב), בת"א 34656-11-10, בגדרו נתקבלה תביעת המשיבים (להלן: פסק דינו הראשון של בית משפט השלום). בפסק דינו קבע בית משפט השלום, על בסיס הראיות שהוצגו בפניו, כי גרסת המשיבים עדיפה בעיניו על פני גרסת המבקשת. בתוך כך, נקבע כי המבקשת לא שבה לעשות שימוש במושכר בשנת 2001 לאחר שנסתיימו העבודות בבניין, וכי המבקשת החלה לנקוט באמצעים כדי לבסס את טענתה בדבר מגוריה בדירת המושכר (כגון התקנת קו טלפון, השארת אורות דלוקים וכיו"ב), רק לאחר שנודע לה, בשנת 2010, כי הזכויות בבניין הושבו לידי ההקדש. על רקע זה קבע בית משפט השלום כי המבקשת נטשה את המושכר, ובכך איבדה את זכויותיה כדיירת מוגנת בו. עוד דחה בית המשפט את בקשת המבקשת להעניק לה סעד מן הצדק, וקבע כי בנסיבות המקרה, כאשר המבקשת מתגוררת בדירת מגורים אחרת במשך שלושים שנה, וחנות המושכר עומדת שוממה, אין הצדקה להעניק לה סעד ממין זה.

6.המבקשת ערערה על פסק דינו הראשון של בית משפט השלום, וביום 11.10.2015 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים א' פרקש, מ' יועד הכהן ו-ע' כהן), בע"א 28083-12-14, בגדרו נדחה ערעור המבקשת (להלן: פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי). בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי פסק דינו הראשון של בית משפט השלום מבוסס על קביעות עובדתיות שנקבעו על בסיס התרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט השלום מן העדים ומן הראיות שהובאו בפניו, וכי לא נמצא כל פגם בקביעות אלו ובמסקנות המשפטיות שנגזרו מהן, המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי: "מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה העובדה שהמערערת לא שבה להתגורר בדירה לאחר שנערכו השיפוצים, והעובדה שהיא המשיכה להתגורר בדחיאת אל בריד, שם היא מתגוררת מזה 30 שנה, תומכים בכך שאין בכוונתה לחזור לדירה. המערערת העידה, אמנם, על הקשר שיש לה לדירה שבה גדלה, על כך שהיא זקוקה לדירה לצורך מעמדה כתושבת ירושלים וקבלת זכויות שונות ואף כדי שיהיה באפשרותה ללכת ברגל להתפלל במסגד אל אקצה, אולם לא די באלה על מנת לקבוע כי קיים אצלה רצון ממשי לחזור לדירה".

7.המבקשת לא אמרה נואש, ועל פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי, הוגשה על ידה בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. ביום 19.12.2016 התקיים דיון בבקשה הנ"ל, וביום 20.12.2016 ניתנה החלטת בית משפט זה (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים נ' הנדל ו-מ' מזוז), אשר קיבלה את הבקשה באופן חלקי. בהחלטה צוין כי לא נמצא יסוד להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי, אך בצד זאת הוחלט ליתן רשות ערעור המוגבלת לשאלת הענקת סעד מן הצדק, בנוגע לדירת המושכר (אך לא לחנות המושכר).

כך, נקבע כי:

"אכן, המקרה הנדון אינו מקרה מובהק למתן סעד מן הצדק, ואולם לאחר בחינת מכלול נסיבות הענין הגענו לכלל מסקנה כי יש להעניק למבקשת סעד מן הצדק חלקי [ההדגשה הוספה – י' כ']. זאת, בהתחשב בכך שמדובר בדירת מגורים; שאין מדובר במקרה מובהק של נטישה, אלא מדובר בדיירת ששיפצה את הדירה ושהתה בה גם אם באופן חלקי; נוכח גילם של המבקשת ובעלה (בעשור השביעי לחייהם); לאור השלכות הפינוי על מעמדה של המבקשת כתושבת קבע במדינת ישראל; ובהתחשב גם בכך שהמשיב אינו פרט בשר ודם המבקש להתגורר בדירה שתתפנה אלא גוף משפטי (הקדש). ואלה מרכיביו ותנאיו של הסעד למען הצדק:

א.המבקשת תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה משך תקופה של 10 שנים נוספות מהיום. בתום התקופה האמורה תחזור הדירה לידי ההקדש;

ב.בהתאם לאמור, המגורים בדירה יהיו של המבקשת ובעלה בלבד ולא של בני משפחה אחרים;

ג.ככל שיסתבר כי המבקשת אינה מתגוררת בפועל בדירה, או כי בדירה מתגוררים אנשים נוספים או אחרים זולת המבקשת ובעלה, יהא ההקדש רשאי - בתום שנתיים מהיום - לשוב ולנקוט בהליך פינוי נגד המבקשת" (רע"א 7641/15 נורה ברכאת (ג'ת) נ' אביעזר (זליג אשר) שפירא, פסקה 8 (20.12.2016) (להלן: ההחלטה בבקשת הרשות לערער)).

8.ביום 27.1.2019 הגישו המשיבים נגד המבקשת תביעה לבית משפט השלום בירושלים, במסגרתה עתרו לפינויה מדירת המושכר בטענה כי המבקשת איננה מתגוררת בנכס ובכך אינה מקיימת את התנאים שנקבעו בהחלטה בבקשת הרשות לערער לצורך שמירת זכויותיה בדירת המושכר. מנגד, המבקשת טענה כי בהחלטה בבקשת הרשות לערער, במסגרתה הוענק לה סעד מן הצדק, נשמרה זכות הדיירות המוגנת המלאה שלה בדירת המושכר. המבקשת טענה כי בהתאם לכך, הנטל להוכיח כי המבקשת נטשה את דירת המושכרת רובץ לפתח המשיבים, ובנטל זה לא הם לא עמדו. כך, נטען כי המשיבים לא הוכיחו כי המבקשת איננה מתגוררת בדירת המושכר, ובעיקר לא הוכח על ידם העדר כוונה לשוב ולהתגורר בדירת המושכר.

9.ביום 10.3.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' קסלסי), בת"א 66919-01-19, בגדרו נתקבלה תביעת המשיבים (להלן: פסק דינו השני של בית משפט השלום). בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי בהחלטה בבקשת הרשות לערער לא נקבע כי למבקשת זכות דיירות מוגנת בדירת המושכר, כפי שהיה המצב אילו היה ניתן לה סעד מן הצדק מלא, אלא כל שניתן לה הוא סעד מן הצדק חלקי, אשר אינו כולל בחובו, מניה וביה, את כלל הזכויות שעומדות לדייר מוגן. כך, למשל, בעוד שמעמדו של דייר מוגן שזכה בסעד מן הצדק נותר בעינו לכל ימי חייו, בהחלטה בבקשת הרשות לערער נקבע כי זכויותיה של המבקשת מכוח הסעד מן הצדק החלקי תעמודנה לפרק זמן של עשר שנים בלבד. כמו כן, בעוד שלצורך דיירות מוגנת אין הכרח במגורים פיסיים בנכס, אלא די בזיקה לנכס – בהחלטה בבקשת הרשות לערער נקבע כי על המבקשת להתגורר בדירת המושכר בעצמה.

על רקע זה, נקבע כי מעמדה של המבקשת כדיירת מוגנת בדירת המושכר נשלל ממנה, וכפועל יוצא מכך על מנת לזכות בתביעתם אין המשיבים נדרשים להוכיח היעדר כוונה לשוב ולהתגורר בדירת המושכר, אלא די שיוכיחו כי המבקשת איננה מתגוררת בנכס בפועל. בהמשך לכך, ולאחר שבחן את הראיות שהובאו מטעם הצדדים, קבע בית משפט השלום כי עלה בידי המשיבים להוכיח כי המבקשת איננה מתגוררת בדירת המושכר בפועל, והורה למבקשת לפנות את הדירה בתוך שלושה חודשים ממועד מתן פסק דינו.

10.המבקשת ערערה על פסק דינו השני של בית משפט השלום, וביום 14.11.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' וינוגרד, ש' ליבוביץ ו-ת' בר-אשר), בע"א 39483-05-22, אשר דחה את ערעורה (להלן: פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי). בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי פסק דינו השני של בית משפט השלום הינו פסק דין מפורט ומנומק היטב, אשר לא נמצא מקום להתערב בו, כך שיש לדחות את ערעור המבקשת על יסוד הוראת תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). בית המשפט המחוזי הוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף הוא שותף לפרשנות שנתן בית משפט השלום להחלטת בית משפט זה בהחלטה בבקשת הרשות לערער. כך, צוין כי:

"קביעה לפיה יש להעניק למערערת 'סעד מן הצדק חלקי' התבססה על הקביעה לפיה 'לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב לענין הענקת סעד מן הצדק, לרבות הענקת סעד חלקי (רע"א 9064/11 קיסלביץ' נ' הנסי פרופרטי לימיטד (19.2.2013)' [להלן: עניין קיסלביץ] (פסקה 7 לפסק-הדין ברע"א 7641/15 הנ"ל). מכאן שהקביעה לפיה ניתן להעניק סעד מן הצדק 'חלקי' התבססה על קביעות בית המשפט העליון בהלכת קיסלביץ.

עיון בהלכת קיסלביץ מעלה כי הסעד מן הצדק 'החלקי' אינו סעד מן הצדק 'מסורתי'. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי אין לאמץ את הגישה לפיה הענקת סעד מן הצדק היא 'בינארית'. חלף זאת יש לקבוע כי 'שאלת פינויים של דיירים מוגנים היא ביסודה שאלה של צדק, התלויה כל כולה בנסיבות המקרה' (ההדגשה במקור) וכי 'יש להותיר בידי בתי המשפט ארגז כלים, המאפשר להם מגוון רחב של פתרונות'. עוד נקבע כי 'יש לאפשר לבתי המשפט לבחור גם דרך אמצע, מעין שביל זהב, לילך בה', וכי יש לאפשר קביעת 'פתרונות ביניים' מגוונים [...].

העולה מכל האמור לעיל הוא שמתן סעד מן הצדק 'חלקי' אינו אלא קביעת 'פתרון ביניים' הנתפר למידותיהם של הדייר הספציפי ובעל הנכס הספציפי, תוך מתן משקל רב לשיקולי צדק והגעה לפתרון שאינו עולה בקנה אחד עם סעד מן הצדק במובנו הקלאסי. כפי שהבהיר היטב בית משפט קמא, וכפי שעולה מלשון פסק-דינו של בית המשפט העליון, כך פעל בית המשפט העליון במקרה זה. הסעד מן הצדק החלקי שניתן היה בחזקת שטר ושובר בצדו, תוך שנקבע בו כי אם גם לאחר מתן פסק-הדין תוכיח המערערת בהתנהגותה שאינה מחזיקה בפועל בנכס בדרך של מגורים, ניתן יהיה לפעול לפינויה. לאחר שהוכח שהמערערת אינה מתגוררת בנכס, בדין נקבע בפסק-דינו של בית משפט קמא שיש להורות על פינויה".

על רקע האמור לעיל, נקבע כי על המבקשת לפנות את דירת המושכר, וזאת עד ליום 31.1.2023.

בקשת הרשות לערער והתשובה לה

11.ביום 15.1.2023 הגישה המבקשת בקשת רשות לערער על פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי, ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשתה טענה המבקשת כי עניינה מעורר סוגיה עקרונית באשר לסמכותו של בית המשפט ליתן "סעד מן הצדק חלקי", ולמהותו של סעד מעין זה. כך, נטען כי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), מעניק לבית המשפט סמכות לסרב לתת פסק דין של פינוי, על אף קיומה של עילת פינוי, מקום בו שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו. נטען כי סעד זה, המכונה סעד מן הצדק, שומר על זכויותיו המלאות של הדייר שפינויו נמנע כדייר מוגן, ואין בסמכותו של בית המשפט הנותן סעד כאמור כדי לשלול אותן. בתוך כך, נטען כי כוונתו של בית משפט זה בהחלטתו בבקשת הרשות לערער הייתה לשמר את זכותה של המבקשת כדיירת מוגנת בדירת המושכר, וכי הפרשנות שניתנה להחלטה זו בפסק דינו השני של בית משפט השלום ובפסק דינו השני של בית המשפט המחוזי – הינה שגויה.

12.לאחר הגשת בקשת הרשות לערער ובקשת עיכוב הביצוע שבצידה, הוריתי למשיבים להגיש תשובות מטעמם לבקשות הנ"ל, ובצד זאת הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי עד למתן החלטה אחרת. ביום 29.1.2023 הגישו המשיבים את תשובותיהם. במסגרת תשובתם לבקשת הרשות לערער טוענים המשיבים כי העניין דנן אינו מעורר כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". זאת, שכן כבר בעניין קיסלביץ נקבע כי סעד מן הצדק איננו סעד בינארי, וכי ניתן "לתפור" סעד מן הצדק לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. על רקע זה, נטען כי החלטת בית משפט זה בהחלטה בבקשת הרשות לערער עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בעניין זה, וכך גם פסק דינו השני של בית משפט השלום אשר פירש אותה, ופסק דינו השני של בית המשפט המחוזי שאשרר פרשנות זו.

דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

14.סמכות בית המשפט להורות על מתן סעד מן הצדק, מקורה בסעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר הקובע כי: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת". כאמור לעיל, טענתה של המבקשת הינה כי סעיף 132(א) מציב בפני בית המשפט שתי חלופות בינאריות: הענקת סעד מן הצדק השומר על כל זכויותיו של הדייר כדייר מוגן בנכס; או אי-הענקה של סעד ממין זה, שתוצאתה פינוי הדייר מהנכס ושלילת מלוא זכויותיו כדייר מוגן. על בסיס תיזה זו, טוענת המבקשת כי בית המשפט אינו מוסמך להורות על מתן סעד מן הצדק, אך להתנותו בתנאים, וכי הדין אינו מכיר בקיומו של סעד מן הצדק חלקי. כך, מבקשת היא לתת להחלטתו של בית משפט זה בבקשת הרשות לערער פרשנות לפיה נשמרו, כביכול, כל זכויותיה כדיירת מוגנת.

15.טענתה זו של המבקשת, טעות ביסודה. כפי שהוטעם בפסיקה, סעד מן הצדק הוא "בגדר תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר בא לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין" (רע"א 4740/92 אדלר נ' חן (2.11.1992)). על רקע זה, בעניין קיסלביץ, בו נדונה השאלה האם סעיף 132(א) לחוק מאפשר להתנות את פינוי המושכר בתשלום על ידי בעל הנכס, ציין השופט א' רובינשטיין דברים אלו:

"...גם אם השימוש במינוח של 'סעד מן הצדק' בהקשר של התנאת הפינוי בתשלום על ידי בעל הנכס [...] או בתנאי אחר שחובת קיומו מוטלת על בעל הנכס – אינו תואם 'אחת לאחת' את לשונו של סעיף 132(א) המכוון כפשוטו לאי פינוי, במהות אין ניתן להיעתר לטענתם של המבקשים. אם נפסע בדרך הילוכם של המבקשים, נמצא כי בפני בית המשפט המחוזי עמדו לכאורה שתי אפשרויות: האחת, להעניק למבקשים סעד מן הצדק, המונע את פינוים [...]; השניה, לבטל את הסעד מן הצדק ולהורות על פינוים של המבקשים מהדירה ללא תנאי. סבורני, כי הצגת הדברים בצורה זו היא בינארית מדי, ואינה משרתת גם את עניינם שלהם. כאמור, שאלת פינוים של דיירים מוגנים היא ביסודה שאלה של צדק, התלויה כל כולה בנסיבות המקרה. סבורני, כי על מנת שניתן יהא להגשים באופן המיטבי את עקרון הצדק, יש להותיר בידי בתי המשפט ארגז כלים, המאפשר להם מגוון רחב של פתרונות; הצגת הדברים בצורה בינארית עלולה דווקא להביא, בסיטואציות מסוימות, לאי צדק. כך, למשל, יתכנו מקרים – כבענייננו – בהם סבור בית המשפט כי אינם מצדיקים מתן סעד מן הצדק, קרי – מניעת פינוי, אולם מאידך סבור כי פינוי הדיירים ללא תמורה אינו צודק, שכן שילמו בשעתו דמי מפתח ושילמו שכר דירה כסדרו אף שנטשו. לגישתי, אין לומר על 'סעד מן הצדק הפוך' 'אין חיה כזאת', כדברי בא כוח המבקשים; יש לאפשר לבתי המשפט לבחור גם דרך אמצע, מעין שביל זהב, לילך בה. ברי, כי לא ניתן להגדיר ולגדור מראש את קשת האפשרויות [...], והדברים תלויי מקרה ומקרה. במישור העקרוני, לא זו בלבד שאין לשלול מראש פתרונות ביניים, אלא ייתכנו מקרים בהם פתרונות הביניים יהיו מחויבי המציאות, וליתר דיוק, מחויבי הצדק" (שם, בפסקה כ"א).

הנה כי כן, לשאלה העקרונית שהמבקשת טענה כי מתעוררת בנסיבות דנן, כבר ניתן מענה בפסיקה, כך שלאו שאלה היא. בנסיבות אלו, אין מקום למתן רשות ערעור ב-גלגול שלישי" בדנן (והשוו לרע"א 2030/22 אליאסי נ' דרוקר, פסקה 17 (31.8.2022)).

16.יתרה מכך, אף אם קביעות בית משפט זה בהחלטה בבקשת הרשות לערער לא היו מבוססות על ההלכה הפסוקה אשר הכירה בכך שסעד מן הצדק אינו עניין בינארי, לא היה בכך כל פגם. זאת, שהרי לבית משפט זה נתונה הסמכות לקבוע, במותב תלתא, הלכה חדשה, ובתוך כך לפרש את סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר כמאפשר מתן סעד מן הצדק חלקי המותנה בתנאים. על כן, בבקשתה למעשה עותרת המבקשת לרוקן מתוכן את ההחלטה בבקשה למתן הרשות לערער, ולקרוא אותו כאילו ניתן במסגרתה סעד מן הצדק מלא, ולא כך הוא.

17.למעלה מן הצורך, אציין כי לא מצאתי כי נפל כל פגם בפסק דינו השני של בית משפט השלום או בפסק דינו השני של בית המשפט המחוזי, גם בקשר לקביעות הנוגעות ספציפית לנסיבות דנן. כפי שציין זאת יפה בית המשפט המחוזי: "...הסעד מן הצדק החלקי שניתן היה בחזקת שטר ושובר בצדו, תוך שנקבע בו כי אם גם לאחר מתן פסק-הדין תוכיח המערערת בהתנהגותה שאינה מחזיקה בפועל בנכס בדרך של מגורים, ניתן יהיה לפעול לפינויה. לאחר שהוכח שהמערערת אינה מתגוררת בנכס, בדין נקבע בפסק-דינו של בית משפט קמא שיש להורות על פינויה". אין לי אלא לחזור בהסכמה על דברים אלו.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות לערער נדחית, ועמה ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 15.1.2023 יישאר בתוקפו עד ליום 15.3.2023, וזאת על מנת ליתן בידיי המבקשת שהות מספיקה לצורך סידור עניינה במושכר בטרם פינויה, ככל שהדבר דרוש עבורה.

בנסיבות העניין, המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 12,500 ש"ח.