רע"א 8660/15 רזיאל טסה נ. עו"ד אמיר גרינברג

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' לושי-עבודי ) בפש"ר 40904-07-12 מיום 2.12.2015, שבגדרה נדחתה באופן סופי בקשתו של החייב לעכב את ביצוע מכירת הבית שבו הוא מתגורר ואשר שייך לעזבון הוריו.

רקע

2.נגד החייב רזיאל טסה מתנהלים הליכי פשיטת רגל; ביום 22.12.2014 הוכרז פושט רגל ועו"ד גרינברג, המשיב 1, מונה לנאמן על נכסיו. סכום חובותיו עומד על כ-470,000 ₪. החייב מתגורר בנכס אשר היה שייך להוריו, הם אינם עוד בין החיים, ולחייב זכויות בנכס זה יחד עם יורשים נוספים. ביום 28.7.2014 מונתה לעזבון הורי החייב מנהלת עזבון, המשיבה 2 בבקשה זו, במסגרת ת"ע 39309-04-14. יוזם המינוי היה הנאמן, והוא אושר על-ידי בית המשפט של פשיטת רגל. מטרת המינוי היתה לממש את הנכס, ולהשתמש בסכום הכסף שיגיע לידי החייב לצורך כיסוי חובותיו. מנהלת העזבון פעלה למכירת הנכס, ובסופו של תהליך אושרה מכירת הנכס באופן עקרוני על-ידי בית המשפט שלעזבון ביום 20.10.2015.

3.החייב, אשר כאמור מתגורר בנכס, התנגד למכירה. הוא פנה בעניין זה לבית המשפט של פשיטת רגל לראשונה ביום 10.5.2015, בבקשה לעיכוב ביצוע מימוש בית המגורים. ביום 14.6.2015 ניתנה החלטה בעניין זה, אשר קבעה כי החייב יציע תוך 30 יום הצעה לפדיון זכויותיו בנכס, או הצעה ביחס לתשלום תביעות החוב. ככל שהדבר לא יֵעשה, כך נקבע, ינתנו הוראות להמשיך במימוש הנכס. החייב לא הגיש הצעה במועד זה, ובהמשך הגיש הצעה שלא השביעה את רצונו של הנאמן. בד בבד, כאמור לעיל, התקדמה מנהלת העזבון במאמציה למכירת הנכס, וגיבשה חוזה למכירת הנכס לבנה ולכלתה של אחת מן היורשות. משכך, הגיש החייב ביום 26.11.2015 בקשה נוספת לעיכוב ביצוע מכר הנכס. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 2.12.2015, היא ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור. בהחלטה נקבע כי משלא הגיש החייב הצעה סבירה לפדיון זכויותיו בנכס, הרי שאם לא תוצע הצעה כזו תוך שבעה ימים, אין מקום לעכב עוד את המכירה. אעיר, כי החייב הגיש בקשה דומה לעיכוב ביצוע מכר הנכס גם לבית המשפט שלעזבון, וזו נדחתה בהחלטה מיום 31.12.2015, מן הטעם שעיכוב ביצוע זה מסוּר לסמכות בית המשפט של פשיטת רגל, שכאמור אישר את המכירה.

בקשת רשות הערעור

4.החייב הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. לטענתו, חלקו בנכס העזבון בניכוי חובותיו יחד עם הוצאות המכר והליך פשיטת הרגל יותירו בידיו סכום זעום ביותר, אשר לא יספיק לשכירת דירת מגורים ראויה ולהוצאותיה לתקופה העולה על 18 חודשים. לטענת החייב, דבר זה פוגע בזכותו החוקתית לקורת גג וכן בזכותו לדיור חלופי סביר או סידור חלוף אשר מעוגנות בסעיף 86א(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. כמו כן סבור החייב כי זכותו להישאר דייר בנכס מכוח סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, הקובע כי מי שהחזיק בנכס כשהוא בעליו, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהליך של פשיטת רגל – יהיה המחזיק לדייר של בעליו החדש של הנכס.

5.מתגובותיהם של המשיבים לבקשה עולה, כי לאחרונה הוצע לחייב מתווה לפיו ייקבע לו דיור חלוף זמני בשיעור של 72,000 ₪, סכום כסף אשר יופחת מכל סכום שיתקבל בגין דיור חלוף כולל שייפסק על-ידי בית המשפט המחוזי. המשיבים ציינו כי החייב הסכים תחילה למתווה זה, אלא שמיד לאחר מכן חזר בו. מכל מקום, הנאמן עתר לבית המשפט של פשיטת רגל ביום 13.1.2016 לקביעת דיור חלוף כאמור, כך שסוגיה זו אינה צריכה לעכב את מכירתו של הבית.

6.באשר לזכויותיו הנטענות של החייב בנכס מכוח דיני הגנת הדייר, צוין כי למעשה העמיד החייב על חלק משטח העזבון יחידת דיור קטנה שבה הוא מתגורר; יחידה זו אינה רשומה על שם היורשים או על שם המנוחים, שכן רישום הבעלות על שטח זה מותנה בשינוי יעוד החלקה ממבנה ציבור למגורים. לפי ההלכה הפסוקה, סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר אינו חל במצב כזה. כמו כן נטען שסעיף 33(א) חל רק כאשר מכירת הנכס נעשית במסגרת הליך פשיטת רגל או הוצאה לפועל, אך לא כאשר היא נעשית במסגרת ניהול העזבון, כבעניין דנן.

7.החייב ביקש להגיב לתגובותיהם של המשיבים, ובתגובתו ציין כי אכן אינו מסכים להצעה לדיור חלוף, וזאת משום שהוא סבור כאמור לעיל כי עומדת לו זכות חוקית להישאר דייר בנכס מכוח דיני הגנת הדייר. כמו כן טען החייב בתגובתו כי תיאורם של המשיבים על אי-הרישום של יחידת הדיור בה הוא מתגורר אינו מדויק, שכן הוא מתגורר שנים רבות בחלקת השטח כולה, ואין נפקות לכך שחלק מאותה חלקה אינו רשום במרשם המקרקעין.

ערעור בזכות?

8.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, סברתי כי יש מקום לטעון שלחייב עומדת זכות ערעור על ההחלטה, באשר היא 'סוגרת' יחידה דיונית נפרדת העוסקת במכירת הנכס שבו הוא מתגורר (השוו החלטת הרשמת ג' לוין בע"א 11117/07 אריכא נ' עו"ד חבר (3.11.2008)). על כן ביקשתי את תגובת הצדדים גם בנוגע לשאלה זו, בטרם אחליט אם להעביר את הדיון בבקשה רשות הערעור למסלול הדיוני של ערעור בזכות, בהתאם לתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. החייב לא התנגד לכך שבקשתו תעבור למסלול זה, אולם המשיבים התנגדו. נימוקם הוא שהדבר יפגע ביורשים האחרים של העזבון אשר ממתינים לקבלת התמורה ממכירתו של הנכס. המשיבה 2 אף ציינה כי החייב לא הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עליה הגיש בקשת רשות ערעור, דבר אשר הגביר את ההסתמכות של הרוכשים ושאר היורשים על ההחלטה.

9.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובות לה, באתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה להעביר את הדיון בבקשה למסלול הדיוני של ערעור בזכות. סמכותו של בית המשפט להעביר בקשת רשות ערעור למסלול הדיוני של ערעור בזכות היא סמכות שברשות (ראו למשל רע"א 8010/09 אלחדד נ' נשר , פסקה 2 (30.6.2010); רע"א 1388/12 אפ.אמ.אר. מחשבים ותוכנה בע"מ נ' שטיין

(27.11.2012)). בנסיבות דנן, בהתחשב בהתמשכות הליכי המכירה ובפגיעה האפשרית במכלול היורשים מזה, ובהיקפה של השאלה המשפטית הניצבת לפתחי מזה – בחרתי לדון בבקשה זו במסגרת הדיונית של בקשת רשות ערעור. משכך, סבורני כי יש לקבל את הבקשה, ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה; יחד עם זאת, כפי שיפורט להלן, דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה

10.למעשה, החייב לא הצביע על נימוק משפטי שבגינו יש למנוע את הליכי המכר כשלעצמם . זכותו הנטענת של החייב, לכל היותר, היא להיות דייר מוגן בבית; אך אין מניעה למכור את הבית כשלעצמו. החייב טוען כי חל בעניינו סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר. סעיף זה קובע כך:

"החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש".

משמעות הדברים היא כי לאחר שיימכר הנכס זכאי הדייר להמשיך ולדור בו באותו אופן שהיה דר בו לפני המכירה (וראו סעיף קטן 33(ה) לחוק), אך גם אם יקבל החייב את כל מבוקשו בבקשה זו אין כל מניעה למכור את הנכס. אמנם, אם צודק החייב בטענתו, תהיה לדבר השפעה על מחירו של הבית, אשר צריך להימכר כנכס תפוס ולא כנכס פנוי.

11.אלא שכפי שטענו המשיבים, סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר אינו חל בענייננו. על רקע ההסדרים הנוגעים להענקת דיור חלופי לחייב שדירת מגוריו נמכרת, נקבע לא אחת כי יש לפרש סעיף זה, המעניק לחייב זכות חזקה יותר, בצמצום יחסי. פרשנות מצומצמת זו משתלבת במגמה הכללית לפרש את דיני הגנת הדייר באופן מצומצם, בשל הפגיעה בזכות הקניין של בעל הנכס ובשל אי-התאמתם למציאות הכלכלית בת-זמננו (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור , פ"ד נ(5) 111 (1997) (להלן: הלכת פרמינגר ); רע"א 11152/05 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלוני

(31.07.2006); רע"א 2737/11 גרוס נ' אוסט (19.2.2013); רע"א 9064/11 קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה) , פסקה יד (19.2.2013)). לענייננו, הסתמכו המשיבים על כך שהחייב דר ביחידת דיור שאינה רשומה, ולפי הלכת פרמינגר חל סעיף 33(א) רק במצבים שבהם לאדם יש זכות בעלות או חכירה לדורות רשומה. החייב טען אמנם כי דברים אלו אינם מדויקים, אך לעמדתי, סעיף 33(א) לא חל בענייננו מן הטעם הפשוט, שהחייב מעולם לא היה "בעלו או חוכרו-לדורות" של הנכס. הנכס היה שייך להוריו של החייב, ולאחר פטירתם – לעזבון. מן הבקשה והתגובות עולה כי מעולם לא נרשמה זכות במקרקעין אלו על שמו של החייב. די בטעם זה על מנת לדחות את הטענה בדבר תחולתו של סעיף זה בעניין שלפנינו (ראו גם ע"א 4530/10 בנק הפועלים בע"מ נ' זועבי , פסקה 14 (10.2.2015)).

12.לאור זאת, לא נותרה אלא שאלת הדיור החלופי לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל. אכן, כטענתו של החייב, לא ברור כיצד אישר בית המשפט של פשיטת רגל את מכירת הנכס מבלי להיזקק לשאלת הדיור החלופי שיקבל החייב; יתכן שסבר כי סכום הכסף שיקבל החייב מן המכירה עתיד לספק לו גם צורך זה במידה מספקת. מכל מקום, משהגענו למצב שהגענו ומשהציעו המשיבים לחייב סכום כסף עבור דיור חלופי, מתמקד מעתה הסכסוך ביניהם בשאלת שווי הדיור החלופי שיקבל החייב. כאמור, בקשה להקצבת סכום עבור דיור חלופי הונחה לפתחו של בית המשפט של פשיטת רגל על-ידי הנאמן, וחזקה עליו כי יכריע בבקשה בקרוב, לאור ההלכה הפסוקה המתווה את שיקול דעתו של בית המשפט בנוגע לכך (רע"א 7700/95 נגולה נ' חזן , פ"ד נ(1) 338 (1996)). לכשתינתן הכרעה זו, יוכל החייב להשיג עליה בהתאם לדין, ככל שתהא לו עילה לעשות כן.

13.על סמך האמור אני דוחה את הערעור ומבטל את הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 11.1.2016. בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות.