רע"א 3118/16 דוד בלס נ. איזבל בלס

שתי בקשות רשות ערעור המופנות נגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפש"ר 1166-00, שניתנה ביום 15.3.2016 על-ידי השופט ח' ברנר . במסגרת ההחלטה, נדחו בקשותיהם של גב' איזבל בלס (המבקשת ברע"א 3215/16) ומר דוד בלס (המבקש ברע"א 3118/16) , להצטרף כצד למספר בקשות בהליך פשיטת הרגל, העוסקות בבעלות על זכויות בנכס מקרקעין המצוי בעיר תל-אביב (להלן: הנכס ).

הכרעה מקדמית: ערעור ברשות או בזכות?

1.בבקשה שהוגשה מטעם מר דוד בלס, נטען כי ההליך נפתח כ"ערעור ברשות" מטעמי זהירות בלבד, אף שנתונה למבקש זכות ערעור. טענה דומה לא נטענה בבקשת רשות הערעור שהוגשה מטעם גב' איזבל בלס, אך מובן כי ככל שהיא תימצא נכונה, היא יפה גם לעניינה. המשיבות 4-2 בשתי הבקשות לא הביעו עמדה ביחס לטענה. נוכח אופייה "המקדמי" של הטענה, אדון בה טרם הדיון ביתר הטענות שעלו בבקשות.

עניין לנו בהחלטה שניתנה במסגרת הליך פשיטת רגל, שאינה בבחינת "צו בפשיטת רגל", ולפיכך דיני הערעור החלים עליה הם הדינים "הרגילים", המבחינים בין פסק דין לבין החלטה אחרת [חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 125 (מהדורה שלישית, 2012)]. סיווג ההחלטה יוכרע אפוא על-פי בחינת השאלה האם ההחלטה היא בגדר סוף פסוק להתדיינות בין הצדדים.

ההחלטה דוחה את בקשתם של איזבל ודוד בלס להצטרף להליך. עבור האחרונים, ההחלטה הכריעה וסיימה את ההתדיינות, ואין אחריה עוד. אשר על כן, סיווגה המשפטי הנכון הוא כפסק דין , שהערעור עליו הוא בזכות [ראו, בשינויים המחייבים, את החלטות רשמי בית משפט זה בעבר ובהווה: רע"א 5928/04 בנית נ' פלורמן פיתוח ובניה 1994 בע"מ (23.9.2004), הרשם ע' שחם ;

ע"א 2875/05 פרי מבח"ר לאריזה וקירור בע"מ נ' יבולי גליל בע"מ (19.5.2005), הרשם י' מרזל ; ע"א 8481/14 אפרידר, החברה לפיתוח ישראל בע"מ נ' עו"ד אביב פריצקי , פסקאות 6-5 (26.2.2016), הרשם ג' לובינסקי ; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

155 (מהדורה שתים עשרה, 2015), (להלן: אורי גורן )].

2.היות שהבקשות הוגשו בטעות כבקשות רשות ערעור, כאשר למבקשים הייתה זכות לערער, מסורה לבית המשפט סמכות שברשות להחליט לדון בבקשות כבכתב ערעור. סמכות זו מוקנית לבית המשפט בתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה כך:

הפיכת בקשה לכתב ערעור

תק' תש"ן-1990

410 א. הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית משפט שלערעור וראה בית המשפט כי הבקשה הוגשה בטעות משום שלמערער היתה זכות ערעור, רשאי בית המשפט להחליט לדון בבקשה כבכתב ערעור, בתנאים שיקבע; ההחלטה לא תינתן אלא לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להביע התנגדותו לכך; החליט בית המשפט כאמור, לא יחולו תקנות 412, 419 עד 421 ו-427 עד 433.

הכלל המקובל בבית משפט זה הוא שטעות בסיווג הבקשה תוביל להפעלת הסמכות. עם זאת, השופט הדן בהליך רשאי להחליט שלא להפעיל את הסמכות ולהמשיך לדון "בהליך השגוי" לגופו [ראו, למשל: רע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' בליאכר , פסקה 8 (16.9.2012); רע"א 8660/15 טסה נ' עו"ד אמיר גרינברג, נאמן לנכסי החייב ,

פסקה 9 (27.1.2016)]. במקרה דנן, לאחר ששקלתי בדבר, החלטתי שלא להפעיל את סמכותי ושלא להסב את בקשות רשות הערעור לכתבי ערעור בזכות. לא הייתה כל מניעה מבחינת המבקשים לערוך בדיקות מקדימות ולהגיש את ההליך בדרך הנכונה. הפרקטיקה של הגשת בקשות רשות ערעור "למען הזהירות", כאשר נקל להיווכח (מעיון בפסיקה ובספרות) כי קיימת זכות ערעור, אינה רצויה, משהיא מובילה לעומס על הערכאות השיפוטיות אשר נדרשות פעם-אחר-פעם לסווג את ההליכים מחדש. זאת ועוד, בבחירה להגיש בקשות רשות ערעור בדרך זו, יש משום ניסיון "ליהנות מכל העולמות", שכן לכאורה בעלי הדין לא נוטלים על עצמם בכך כל סיכון. נדמה שיש להבהיר כי הדבר אינו מובן מאליו, וכי הבחירה לנקוט הליך זה או אחר נושאת עמה סיכון, כאשר ייתכנו מצבים שבהם ההליך לא יסווג מחדש . אשר לענייננו, משעה שהמבקשים לא נקטו בהליך הנכון, וקיים אינטרס לסיים את הטיפול בתיקים באופן מהיר ולא להותירם תלויים ועומדים, החלטתי, כאמור, שלא להפעיל את סמכותי, ואמשיך לדון בבקשות רשות הערעור כפי שהוגשו. יצוין כי בהחלטתי זו ניתן משקל גם לטיב הטענות העולות בבקשות, ולהתנהלות הדיונית של המבקשים בהליך (כאמור בהחלטתי מיום 23.5.2016).

הכרעה לגופו של עניין בבקשות רשות הערעור

3.לאחר שעיינתי בטענות העולות בבקשות רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

ראשית יוזכר, כי ההחלטה בעניין צירוף בעלי דין להליך היא החלטה דיונית מובהקת, המסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת. התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה זו שמורה למקרים נדירים בלבד [ ראו: רע"א 1949/16 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' רחמים , פסקה 13 (7.4.2016) , והאסמכתאות המפורטות שם; אורי גורן , 154], אשר המקרה הנדון אינו נמנה עליהם.

למעלה מכך, במקרה דנן, אין יסוד להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, גם מן הטעם שמדובר בהחלטה נכונה לגופה. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו בבקשה 264, כי:

"התובעת בהליך היתה ג'יזל בלס, והיא לבדה. הוריה, דוד בלס ואיזבל בלס, לא היו מעולם בעלי דין בהליך ולא טענו בעבר מעולם שהם בעלי זכויות בנכס. על פי החלטתה של כב' השופטת קרת מיום 13.1.2016, ההליך הסתיים והתביעה בוטלה. לא ניתן להצטרף כבעל דין להליך שכבר הסתיים, כמו במקרה דנן.

ככל שיש להוריה של התובעת טענות בנוגע להתנהלותה של התובעת בישיבת יום 13.1.2016, הרי שזהו ענין שבינם לבינה.

גם הטענה להתעשרות שלא כדין של הנתבעת, אילנה נוטס, אינה יכולה להישמע מפיו של דוד בלס, אלא מפיה של התובעת בלבד, אלא שזו ויתרה כאמור על התביעה.

לכך יש להוסיף כי בהחלטה מיום 11.1.2016 כבר נפסק מפי כב' השופטת קרת, כי אין לדוד בלס כל מעמד בהליך, מרגע שאושר הסדר הנושים ומשלא טען לזכויות כלשהן בדירה אלא אף טען להפך. גם מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשות הנוכחיות.

נוכח המסקנה האמורה, מתייתר הצורך להכריע בשאלה האם פושטי הרגל שהקפידו במסגרת הליך הפש"ר לטעון שאין להם זכויות בנכס מסויים, על מנת שנכס זה לא ייכלל במצבת נכסיהם העומדים לחלוקה בין הנושים, מושתקים מלטעון לאחר מכן לזכויות בנכס זה, רק משום שהליך הפש"ר הסתיים בהסדר נושים. יודגש בהקשר זה כי אפילו כעת לא טוען דוד בלס באופן פוזיטיבי שהוא הבעלים של הנכס, אלא רק שהנאמן בפשיטת הרגל ראה אותו כבעלים של הנכס ... פשיטא שטענה מעין זו אינה קונה לו מעמד בתובענה."

האמור בהחלטה זו משקף נאמנה את מצב הדברים בתיק הפש"ר. הדברים נלמדים גם מעיון בהחלטות הקודמות שניתנו בתיק (לרבות בהחלטותיה של השופטת ד' קרת-מאיר מימים 6.12.2015, 11.1.2016 ו-11.3.2016). אכן, אין הצדקה לאפשר למבקשים להצטרף להליך לאחר שתביעתה של ג'יזל בוטלה, ולאחר שהוכרע זה מכבר כי לדוד בלס אין מעמד בהליך משעה שאושר הסדר הנושים ולא נטענו מצדו טענות בדבר זכויות בנכס (ואף להיפך). בנסיבות אלה, אני מאמץ את החלטת השופט ח' ברנר

בבקשה 264, ככתבה וכלשונה.

4.בשולי הדברים ייאמר, כי המשיבה 4, הגב' רעות פרעם, טענה כי דין ההליך להידחות גם מחמת איחור בהגשתו. בהקשר זה, אכן נדמה כי השגה נגד ההחלטה שלא לצרף את המבקשים להליך, צריכה הייתה להיות מוגשת כלפי ההחלטות הקודמות בתיק הפש"ר ולא כלפי החלטתו האחרונה של השופט ברנר . על כל פנים, איני נדרש לטענה, משום שבין אם כך או אחרת, טענות המבקשים נדחות לגופו של עניין.

5.סוף דבר – בקשות רשות הערעור נדחות. ממילא נדחות גם הבקשות למתן סעדים זמניים. נוכח האמור בהחלטתי מיום 23.5.2016 לעניין ההתנהלות הדיונית בהליך זה, המבקשים יישאו בהוצאות לטובת המשיבות 3 ו-4, בסך של 7,500 ₪ לכל אחת.