פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4551/11
לפני:
כבוד הנשיא א' גרוניס
המבקשת:
קו רציף טכנולוגיה בע"מ
נ ג ד
המשיב:
ולדימיר בליאכר
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
תל אביב מיום 02.06.2011 בתיק א 51041-05-10
שניתן על ידי כבוד השופטת
ע' ברון
בשם המבקשת:
עו"ד יהונתן גינת
בשם המשיב:
עו"ד ניר צורף
החלטה
1.
המבקשת הייתה מעסיקתו של המשיב. בחודש מאי 2010 פוטר המשיב מעבודתו. סמוך לאחר מכן הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה נגד המשיב. טענתה המרכזית של המבקשת הייתה, כי המשיב הפר זכות יוצרים של המבקשת בתוכנה הקשורה למכונה מסוימת בבעלותה. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לדחיית התביעה על הסף. זאת, בטענה כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות מקומית ועניינית לדון בתביעה. ביום 2.6.2011 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' ברון ) את טענת המשיב, אך תחת דחיית התביעה על הסף הורה על העברת הדיון בה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע. הבקשה דנא מופנית נגד החלטה זו.
2.
החלטתו של בית המשפט המחוזי הינה החלטה המעבירה, מחמת חוסר סמכות עניינית, דיון בתובענה מערכאה אחת (הערכאה "המעבירה") לערכאה שנייה (הערכאה "הנעברת"). ההחלטה נתקבלה מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט ). הסעיף קובע כי אם "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר....". אף שסעיף זה אינו מחייב את בית המשפט חסר הסמכות להעביר את הדיון לערכאה המוסמכת, הרי נטייתם של בתי המשפט, ככלל, הינה להעביר את הדיון לערכאה המוסמכת חלף דחייתה מחמת חוסר סמכות (ראו ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית (א.נ.מ.י) , פ"ד נג(1) 673, 678 (1999)).
3.
לאחר שהונחו לפניי בקשת רשות הערעור ותשובת המשיב, החלטתי כי על בא-כוח המבקשת להתייחס לשאלה בדבר דרך התקיפה הנכונה של החלטת בית המשפט המחוזי: ערעור בזכות או בקשת רשות ערעור. היינו, האם החלטתו של בית המשפט המחוזי הינה "פסק דין" או "החלטה אחרת" לעניין הערעור. בא-כוח המבקשת הודיע, כי לגישתו לא עומדת למבקשת זכות ערעור ולפיכך בדין הוגשה בקשת רשות הערעור.
4.
דעתי היא, כי היה על המבקשת להגיש ערעור בזכות ולא בקשת רשות ערעור. האבחנה הנוהגת בעניין ערעור היא זו המבדילה בין "פסק-דין" לבין "החלטה אחרת". ככלל, כאשר מדובר בהחלטה המסיימת את הדיון, וביתר דיוק הסוגרת את התיק שהתנהל בין בעלי הדין, תסווג היא כ"פסק-דין", עליו ניתן להגיש ערעור בזכות. לעומת זאת, אם מדובר בהחלטה שלא סיימה את התיק נהוג לסווגה כ"החלטה אחרת", עליה ניתן להשיג בפני ערכאת הערעור רק לאחר קבלת רשות (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 759-753 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן – זוסמן )).
5.
כיצד יש לסווג, לעניין הערעור, החלטה המעבירה דיון מחמת חוסר סמכות, לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט? התשובה היא, כי יש להבחין בין שני סוגי מקרים. במקרה הראשון מועבר הדיון בתובענה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי , או להיפך. כלומר, העברת הדיון היא בין ערכאות השיפוט ה"רגילות", שסמכויותיהן קבועות בחוק בתי המשפט. במקרה כגון דא, ההחלטה בדבר העברת הדיון אינה מסיימת את הדיון לעניין הערעור. זאת, משום שבתום ההליך ניתן יהיה להשיג על החלטת ההעברה לפני ערכאת הערעור, לפי דרכי ההשגה הקבועים בחוק בתי המשפט לגבי ערכאות השיפוט ה"רגילות". משמעות הדברים היא, כי החלטה המעבירה את הדיון מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט הינה החלטה אחרת, עליה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור (ראו, ע"א 575/73 סאלח נ' דאלי , פ"ד כח(2) 473, 475 (1974); ולמקרה בו נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת העברה בין בתי המשפט ה"רגילים", ראו, למשל רע"א 1754/00 אשורוב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.12.2000)).
6.
לעומת זאת, אם הועבר הדיון מבית משפט השלום או בית המשפט המחוזי לערכאה שסמכויותיה אינן קבועות בחוק בתי המשפט, אלא בהוראות דין "חיצוניות" (למשל בית דין רבני או בית דין לעבודה), הרי במצב דברים זה מוקנית זכות ערעור. זאת, מן הטעם שלא ניתן יהיה לערער על פסק-הדין שיינתן בתום ההליך, על-ידי בית הדין "הנעבר", בדרך הקבועה בחוק בתי המשפט (ראו זוסמן , בעמ' 763). לפיכך, בטרם ייצא ההליך מגבולותיו של חוק בתי המשפט, יש לאפשר לבעלי הדין להשיג באמצעות ערעור על ההחלטה המעבירה את הדיון (ראו, ע"א 658/86
קרן גמלאות של חברי אגד
בע"מ נ' חסון ( לא פורסם, 10.4.1989); ע"א 311/84 הטכניון נ' ההסתדרות הכללית , פ"ד לט(2) 162 (1985). בשני מקרים אלה נדונו ערעורים בזכות על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בהם הועברו דיונים לבית הדין האזורי לעבודה; וכן ראו, ע"א 44/72 שם טוב נ' פריבר פ"ד כו(1) 617 (1972), בו נדון ערעור בזכות על פסק דין שהעביר דיון בתובענה מבית משפט מחוזי למפקח על רישום מקרקעין).
7.
כזכור, בענייננו החליט בית המשפט המחוזי להעביר את הדיון בתובענת המבקשת לבית הדין האזורי לעבודה. מדברינו עד עתה עולה, כי ההשגה על החלטה זו הייתה צריכה להיעשות בדרך של ערעור בזכות, ולא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. מכאן, שדינה של בקשת רשות הערעור להימחק.
8.
איני רואה מקום, בנסיבות המקרה, לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשת רשות הערעור כבכתב ערעור. מתברר, כי לאחר הגשת תביעתה של המבקשת לבית המשפט המחוזי הגיש המשיב תביעה נפרדת נגד המבקשת לבית הדין האזורי לעבודה, בה טען כי על המבקשת לשלם לו סכומים שונים הנובעים מתקופת העסקתו אצל המבקשת. המבקשת, מצידה, הגישה תביעה שכנגד . אפילו קיים שוני מסוים בין התביעה שכנגד לבין התביעה שהגישה המבקשת לבית משפט קמא, הרי בנסיבות המקרה, ובעיקר על מנת שלא ליצור פיצול דיוני מלאכותי בין ההליכים, אין בנתון זה כדי להצדיק את הפעלת תקנה 410א הנ"ל, תוך תיקון המחדל הדיוני שנפל בעצם הגשת בקשת רשות הערעור.
9.
סיכומם של דברים הוא, כי בקשת רשות הערעור נמחקת. המבקשת תשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ט באלול התשע"ב (16.9.2012).
ה נ ש י א