ע"א 8087/15 ע.א.ח. סלע הנדסה 1993 בע"מ נ. מועצה מקומית כוכב יאיר

1.ההליך שבכותרת מופנה כלפי ארבע החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר ניתנו במסגרת תביעה אותה הגישה המבקשת נגד המשיבה לתשלום סכום כספי בגין עבודות בניה שביצעה. סכום התביעה הועמד על סך של 2,630,428 ש"ח.

לתביעה זו קדמה תביעה נוספת שהגישה המבקשת בשנת 2011 לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד לתשלום חוב כספי בגין אותן עבודות בניה, וזו נמחקה לאחר שבהסכמת הצדדים מונה מומחה מוסכם לבחינת הטענות הדדיות של הצדדים. לאחר שניתנה חוות דעת המומחה המוסכם, בה קבע אילו סכומים יש להפחית מן התמורה בגין ליקויים ואיחורים, ומשלטענת המבקשת לא שולם החוב, הוגשה התביעה דנן. בהחלטה מיום 9.9.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי המומחה המוסכם האמור היה בבחינת "גורם מכריע", ועל כן, כך הוסיף וקבע:

"לא ניתן לערער על החלטת המומחה במסגרת טענות ההגנה שמעלה [המשיבה] במסגרת התביעה שבפניי, וככל של[משיבה] יש טענות ביחס לאמור בחוות הדעת ובכלל זה לעניין האיחור והליקויים - ואיני קובעת בעניין זה דבר - יהיה עליה למצוא מסגרת משפטית מתאימה להעלות טענותיהם [כך במקור] ביחס לקביעות המומחה".

עוד עמד בית המשפט על כך שבתביעה שבפניו הוסיפה המבקשת לכתב התביעה שני רכיבים שלא נדונו בפני המומחה המוסכם - נזקים כספיים שנגרמו לה בגין החזקת ערבות בנקאית לאחר הכרעת המומחה, ומחלוקת הנוגעת לכמויות הביצוע. בהמשך לאותה החלטה הוסיף והורה בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 20.9.2015, כי "למען הסדר הטוב, תואיל [המבקשת] להגיש כתב תביעה מתוקן אשר ישקף את התביעה הכספית בגין כמויות הביצוע בלבד".

המבקשת אכן עשתה כן והגישה כתב תביעה מתוקן, בנוגע ל"כמויות הביצוע" ולנזקים הנטענים בגין אי השבת הערבות הבנקאית. התביעה הועמדה על סך של 1,461,037 ש"ח. לצד כתב התביעה המתוקן עתרה המבקשת למתן פסק דין חלקי, ביחס לסכום שהופחת מכתב התביעה המקורי.

בית המשפט דחה בקשה זו בהחלטה מיום 30.10.2015, בה הבהיר כי במסגרת התובענה שבפניו "לא ניתן לתת פסק דין לגבי עילות תביעה שכבר הוכרעו על ידי גורם מכריע שמונה מכוח הסכמת הצדדים במסגרת תובענה אחרת בבית משפט אחר" וכי על המבקשת לנקוט בהליכים משפטיים מתאימים למימוש הכרעת "הגורם המכריע". עוד הורה בית המשפט המחוזי בהחלטה נוספת מאותו היום על העברת הדיון בתביעה, אשר סכומה כאמור הופחת, לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בקשה לעיון מחדש בהחלטה הדוחה את הבקשה למתן פסק דין חלקי נדחה בהחלטה מיום 5.11.2015.

על ההחלטות מיום 20.9.2015; שתי ההחלטות מיום 30.10.2015 וההחלטה מיום 5.11.2015 נסב ההליך דנן. בפתח בקשת רשות הערעור ציינה המבקשת כי המשמעות המעשית של ההחלטות היא מחיקת חלק מתביעתה "ועל כן יתכן וניתן לראות במכלול ההחלטות או חלקן כפסק דין המקנה למבקשת זכות ערעור". עוד ציינה המבקשת כי "במידת הצורך" מתבקשת ארכה להגשת ההליך בהתייחס להחלטה מיום 20.9.2015.

2.על רקע זה הועבר ההליך לטיפולי לבחינת סיווגו והתבקשו עמדות הצדדים.

המשיבה טוענת כי ההחלטה מיום 20.9.2015 היא "החלטה אחרת" שכן היא לא הביאה לסיום את הדיון בתביעה והמועד להשיג עליה חלף, והיא מתנגדת למתן ארכה להגשת הליך ערעורי על אותה החלטה. לטענת המשיבה המבקשת הגישה את הבקשה למתן פסק דין חלקי בשל החמצת מועד ההשגה ועל מנת ליצור זיקה מלאכותית בין ההחלטות, ואין מקום לאפשר לה תיקון של מחדלה הדיוני.

בתגובה שהגישה מבהירה המבקשת כי רק בנקודת הזמן בה דחה בית המשפט קמא את בקשתה למתן פסק דין חלקי (30.10.2015) נוצק תוכן להחלטה מיום 20.9.2015, ואז הבינה לראשונה כי בית המשפט ראה עצמו מנוע מלדון בחלק מתביעתה המקורית (והיא השוותה את ענייננו להלכה הנוהגת לעניין פסיקתה מבהירה). לטענת המבקשת אף אם יקבע כי לא עומדת לה זכות ערעור על ההחלטות ראוי בנסיבות החריגות של העניין ליתן לה ארכה להשיג גם על ההחלטה מיום 20.9.2015.

3.על מנת לקבוע מה דרך ההשגה על כל אחת מן ההחלטות כלפיהן מופנה ההליך, יש לבחון האם איזו מאותן החלטות היא בבחינת "פסק דין חלקי" עליו נתונה למבקשת זכות ערעור.

תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אשר כותרתה "פסק דין חלקי", קובעת כי בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין "באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו , לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו , כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לעניין התביעה או הסעד כאמור" [ההדגשה הוספה]. בפסיקה נקבע בהתאם כי המבחן לזיהויו של "פסק דין חלקי", להבדיל מהחלטת ביניים, הוא "מבחן הסעד", אשר לפיו יש לבחון האם "בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו " [ההדגשה הוספה] (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 363 (1997) (להלן: עניין מנדלביט ). כן ראו: בש"א 1977/13 מזאוי נ' מזאוי , פסקה 5 (12.5.2013); רע"א 1865/11 רשת ש. דגן תעשיות בע"מ נ' פנחסי (17.4.2011)).

בעניין מנדלבליט הודגש כי על מנת לקבוע על יסוד מבחן הסעד האם החלטה היא פסק דין חלקי או "החלטה אחרת" יש להעמיד "זה מול זה את כתב התביעה ... לעומת ההחלטה" ( שם , 365).

4.בענייננו נוצר מצב בלתי שגרתי שכן בהחלטה מיום 20.9.2015, בה הורה בית המשפט המחוזי כי על המבקשת להגיש כתב תביעה מתוקן, לא פירש הוא טעמיו לכך אלא ציין כי הדבר נעשה בהמשך להחלטה קודמת בעניין (ההחלטה מיום 9.9.2015). על כן כשהחלטה זו עומדת כלשעצמה לא ניתן היה לומר האם עניין לנו ב"החלטה אחרת" (שכן בהמשך אליה צפוי להינתן פסק דין חלקי על יתרת התביעה) או שמא עניין לנו בפסק דין חלקי שכן המשמעות היא שלילת חלק מן הסעד שהתבקש. והנה בהחלטה מיום 30.10.2015 - בה נדחתה בקשתה של המבקשת למתן פסק דין חלקי - הבהיר בית המשפט כי במסגרת התובענה שבפניו "לא ניתן לדון וממילא לא ניתן לתת פסק דין לגבי עילות תביעה שכבר הוכרעו..." וכי "על [המבקשת] לנקוט בהליכים המשפטיים המתאימים על מנת לממש את הכרעתו של הגורם המכריע". כלומר בהחלטה זו הובהר כי חלק מן הסעד שנתבע בכתב התביעה המקורי ואשר המבקשת נדרשה להשמיטו מכתב התביעה, נשלל מן המבקשת.

בנסיבות הייחודיות הללו נראה בעיני כי יש לראות בהחלטה מיום 20.9.2015 פסק דין חלקי, ובהחלטה מיום 30.10.2015 כהבהרה והשלמה לפסק הדין החלקי, היוצקת לו תוכן. לכן, הגם שדרך כלל החלטה הדוחה בקשה למתן פסק דין היא "החלטה אחרת", הרי שבמצב הייחודי דנן נראה בעיני כי ראוי לקבוע שנתונה למבקשת זכות על שתי ההחלטות. ובהתאם למבחן המנחה על פי פסק הדין בעניין מנדלבליט

- אם נעמיד את כתב התביעה המקורי אל מול ההחלטות מיום 20.9.2015 ומיום 30.10.2015 נסיק כי חלק מן הסעד הכספי לו עתרה המבקשת בכתב התביעה נשלל ממנה. תחילה נקבע כי יש למחוק חלק מן הסעד הכספי מכתב התביעה (ויוזכר כי בכתב התביעה המקורי עתרה המבקשת לסך של 2,630,428 ש"ח ובכתב התביעה המתוקן שהוגש בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי עתרה היא לסך של 1,461,037 ש"ח) ובהמשך לכך נקבע כי חלק הסעד שנמחק לא יינתן למבקשת במסגרת ההליך הנוכחי.

לעומת זאת ההחלטה הנוספת מיום 30.10.2015 בדבר העברת התביעה המתוקנת לבית משפט השלום היא "החלטה אחרת" (ראו רע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' בליאכר (16.9.2012)), וכמוה ההחלטה הדוחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 30.10.2015. על החלטות אלו, המאוחרות לפסק הדין החלקי ולהשלמה לו, רשאית המבקשת להשיג בדרך של בקשת רשות ערעור.

5.אשר למועד הגשת ההליך. המבקשת לא ציינה באיזה מועד הומצאה לידיה ההחלטה מיום 20.9.2015, אך מכל מקום גם אם אניח כי במועד הגשת ההליך דנן (29.11.2015) חלף המועד להגשת ערעור עליה סבורני כי נסיבות העניין מגבשות "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה.

המבקשת טוענת כי "בזמן אמת" סברה שההחלטה מיום 20.9.2015, בה הורה בית המשפט על תיקון כתב התביעה, היא החלטה אשר ניתנה "לטובתה" וזאת בהמשך להחלטה מיום 9.9.2015 בה נקבע כי המשיבה אינה רשאית להעלות טענות הגנה העומדות בניגוד להכרעת המומחה המוסכם שמונה בהליך קודם. איני מוצאת לפקפק בכנות טענה זו, כגישת המשיבה הטוענת כי הבקשה למתן פסק דין הוגשה על מנת להכשיר את הקרקע למתן ארכה להגשת הליך שלא הוגש במועדו.

בנסיבות המיוחדות של העניין ותוך שנתתי דעתי לכלל הנסיבות העולות מטענות הצדדים שבפניי, איני סבורה כי נכון יהיה לשלול מן המבקשת את האפשרות להגיש ערעור על החלטה מיום 20.9.2015 בה הורה בית המשפט על תיקון כתב התביעה, החלטה אשר פשרה התברר כאמור לאחר ההחלטה מיום 30.10.2015 בה הובהר כי לא יינתן למבקשת חלק הסעד שנמחק מכתב התביעה המקורי.

6.סיכומם של דברים - למבקשת נתונה זכות ערעור על החלטה מיום 20.9.2015 ועל ההחלטה מיום 30.10.2015 בה נקבע כי לא יינתן למבקשת חלק הסעד שנמחק מכתב התביעה המקורי. ככל שנדרשת ארכה להגשת הערעור, ניתנת למבקשת ארכה להגשתו, וזה יוגש בגדר ההליך שבכותרת בתוך עשרה ימים מעת המצאת החלטה זו לידי המבקשת. המזכירות תשנה את סיווג ההליך לערעור בזכות והמבקשת תשלים את סכום האגרה.

ככל שהמבקשת עומדת גם על השגתה על ההחלטה מיום 30.10.2015 בדבר העברת התביעה לבית משפט השלום ועל ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיון חוזר, רשאית היא להגיש בקשת רשות ערעור בתוך אותו מועד (עשרה ימים מעת המצאת החלטה זו לידיה).

החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים בהליך שבכותרת ובהליך בקשת רשות הערעור (אם יוגש).