ע"א 598/13 פלונית נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ד' גנות ) בת"א 11671-12-11 לפיה הועבר הדיון בתביעתה של המבקשת כנגד משיבים 2 ו-5 לבית הדין לעבודה.

2.

המבקשת, אשר הייתה מועסקת על ידי משיבה 2 – רכבת ישראל (להלן: הרכבת ), הגישה תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בתל אביב בטענה למסכת ארוכה של התעללות מינית ונפשית מצד חבריה לעבודה, משיבים 1 ו-5. באשר למשיבות 3 ו-4 – פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל, נמנעו אלה, על פי הנטען בכתב התביעה, מחקירת תלונותיה של המבקשת ומהעמדת משיבים 1 ו-5 לדין.

הרכבת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק התביעה על הסף, ולחילופין בקשה להעברת הדיון לבית הדין לעבודה. בהחלטתו דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, אולם קיבל את הבקשה השנייה במובן זה שקבע כי "הסמכות לדון בתביעתה של התובעת [המבקשת] כנגד רכבת ישראל וכנגד [משיב 5] מוקנית באופן ייחודי לבית הדין לעבודה, ולבית משפט זה אין סמכות לדון בעילות אלו". במקביל קבע בית המשפט קמא כי "בעוד שהסמכות הייחודית לדון בתובענה כנגד העובדים המעוולים ומעבידיהם נתונה לבית הדין לעבודה, אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתובענה כנגד משטרת ישראל וכנגד מדינת ישראל – פרקליטות המדינה" זאת לנוכח עילות התביעה נגד צדדים אלה. תוצאת הדברים הייתה כי הוחלט שהתביעה כנגד משיבות 3 ו-4 תמשיך להתברר בבית המשפט המחוזי, בעוד התביעה כנגד משיבים 2 ו-5 תתברר בבית הדין לעבודה וכך גם כנגד משיבה 6 בהליך זה, צד ג' בתביעה כנגד הרכבת. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. להשלמת התמונה יצוין כי לבקשת המבקשת נדחתה התובענה כנגד משיב 1, לנוכח הסכם שנכרת בין השניים.

3.

בטרם דיון לגופם של דברים נבדוק את כרטיס הכניסה הדיוני לבית המשפט בו בחרה המבקשת – בקשת רשות ערעור. סבורני כי בבחירה זו נפלה טעות. למבקשת עומדת זכות ערעור על ההחלטה של בית המשפט המחוזי וממילא אין צורך לבקש רשות מקום שלמתדיין זכות להגיש ערעור. לצורך זה ניתן לאבחן בין שני מצבים. אחד בו בית המשפט העביר את התיק לבית משפט אחר שמצוי באותו בנין אף אם בקומה אחרת. למשל, כאשר בית המשפט המחוזי מעביר את התיק לבית משפט השלום או להיפך. המצב השני, כאשר בית המשפט מעביר את התיק לערכאה חיצונית המצוייה בבניין אחר. למשל, כבמקרה שלפניי, כאשר בית המשפט המחוזי העביר את ההליך לבית הדין לעבודה. הסיבה לשוני היא כי במצב הראשון שני בתי המשפט תחת משטר משפטי אחד. לכן, העברה מבית משפט מחוזי לבית משפט השלום איננה מסיימת את הדיון באופן עקרוני. לעומת זאת, העברת התיק מבית המשפט המחוזי לבית הדין לעבודה מסיימת את ההליך במתווה שהוגש ולא רק משנה את מקומו, בשל הפער בין הדינים המחייבים בשתי הערכאות.

בדרך דומה צעד הנשיא א' גרוניס ברע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' ולדימיר בליאכר (16.9.2012) שם ערך את ההבחנה האמורה בין שני המצבים שתוארו לעיל. הטעם שהוצג שם הוא שבמצב הראשון החלטת ההעברה אינה מסיימת את הדיון הואיל ובתום ההליך "ניתן יהיה להשיג על החלטת ההעברה לפני ערכאת הערעור, לפי דרכי ההשגה הקבועים בחוק בתי המשפט לגבי ערכאות השיפוט ה"רגילות"". אל מול המקרים מהסוג הראשון, הגדיר הנשיא סוגי מקרים בהם הדרך לתקוף את ההחלטה תיעשה באמצעות ערעור בזכות:

לעומת זאת, אם הועבר הדיון מבית משפט השלום או בית המשפט המחוזי לערכאה שסמכויותיה אינן קבועות בחוק בתי המשפט, אלא בהוראות דין "חיצוניות" (למשל בית דין רבני או בית דין לעבודה), הרי במצב דברים זה מוקנית זכות ערעור. זאת, מן הטעם שלא ניתן יהיה לערער על פסק-הדין שיינתן בתום ההליך, על-ידי בית הדין "הנעבר", בדרך הקבועה בחוק בתי המשפט (ראו זוסמן , בעמ' 763). לפיכך, בטרם ייצא ההליך מגבולותיו של חוק בתי המשפט, יש לאפשר לבעלי הדין להשיג באמצעות ערעור על ההחלטה המעבירה את הדיון (ראו, ע"א 658/86 קרן גמלאות של חברי אגד

בע"מ נ' חסון (10.4.1989); ע"א 311/84 הטכניון נ' ההסתדרות הכללית , פ"ד לט(2) 162 (1985). בשני מקרים אלה נדונו ערעורים בזכות על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בהם הועברו דיונים לבית הדין האזורי לעבודה; וכן ראו, ע"א 44/72 שם טוב נ' פריבר , פ"ד כו(1) 617 (1972), בו נדון ערעור בזכות על פסק דין שהעביר דיון בתובענה מבית משפט מחוזי למפקח על רישום מקרקעין).

כאמור, המקרה שלפנינו הוא מקרה מהסוג השני הואיל והמבקשת בהליך שלפניי משיגה על החלטת ההעברה של התובענה בעניינם של הרכבת ומשיב 5 לבית הדין האזורי לעבודה, ערכאה "חיצונית" לערכאות שסמכויותיהן קבועות בחוק בתי המשפט. לפיכך, הערעור על החלטה זו – ערעור בזכות הוא

(וראו גם חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 120 – 121 (2012, מהדורה שלישית) (להלן: הערעור האזרחי )).

4.

מסקנתי היא איפוא שהמבקשת שגתה בבחירתה להשיג על ההחלטה בדרך של בקשת רשות ערעור במקום הגשת ערעור בזכות. האם מעוות זה יוכל לתקון? בעבר, מחירה של שגיאה שכזו היה במחיקת הבקשה ובכך שהמבקש, אשר לרוב החמיץ את השעה להגיש ערעור, עלול היה לאבד אף את זכות הערעור אשר הייתה לו מלכתחילה. תוצאה מעין זו קשה משום שמשמעותה היא שהמבקש רשות במקום שאין בה צורך גם יאבד את הזכות וגם לא יוכל לקבל רשות. משול הדבר לאדם הדופק על דלת ביתו בשוכחו כי מפתח בכיסו. האם גם לא תיענה דפיקתו וגם יילקח ממנו המפתח? ואכן, אלה אינם עוד פני הדברים כיום מאז הוסיף מתקין התקנות בשנת התש"ן-1990 את תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה -

הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית משפט שלערעור וראה בית המשפט כי הבקשה הוגשה בטעות משום שלמערער היתה זכות ערעור, רשאי בית המשפט להחליט לדון בבקשה כבכתב ערעור, בתנאים שיקבע; ההחלטה לא תינתן אלא לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להביע התנגדותו לכך .

עולה אם כן, כי גם לשגיאה מסוג זה בסיווג ההליך יש תקנה – תקנה 410א (וראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 636 (2009, מהדורה עשירית); הערעור האזרחי , 252).

5.

לנוכח כל האמור, ולאחר עיון בהתייחסות הצדדים לסוגיה זו כמצוות מחוקק המשנה, הנני מורה על תיקון הבקשה והפיכתה לכתב ערעור מכוח תקנה 410א. התיק יועבר למזכירות בית המשפט לשם המשך טיפול.