רע"א 10690/06 עבד לאחמיד פראן נ. רשות הפיתוח

לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט פוגלמן, כב' השופט שילה וכב' השופט גלדשטיין), אשר קיבל חלקית את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת אלמגור), והעניק למבקש סעד מן הצדק מכוח סעיף 132 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 ( להלן: חוק הגנת הדייר ).

1.

המבקש החזיק כדייר מוגן ביחידה הנמצאת בנכס שבבעלות המשיבה ( להלן: יחידת המבקש ) על פי חוזה שכירות בינו לבין המשיבה מיום 6.10.1971. משפחה אחרת שהחזיקה כדיירת מוגנת בשאר חלקי הנכס פינתה אותו בשנת 1974/5, ובשלב כלשהו המבקש ובני משפחתו פלשו לדירה זו, וכן לחצר הפנימית של הנכס ולקרקע שמסביבה. בנוסף, ביצעו המבקש ומשפחתו תוספות בניה בנכס, ושינו את מבנה יחידת המבקש.

המשיבה הגישה לבית משפט השלום תובענה לסילוק יד המבקש מהשטחים אליהם פלש, לפינוי יחידת המבקש, וכן לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בנכס. בית משפט השלום קיבל את התביעה על כל חלקיה, ודחה את בקשת המבקש לסעד מן הצדק.

2.

בערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום דחה בית המשפט קמא את טענותיו של המבקש לגבי התקיימות כל עילות הפינוי, אולם קבע, כי באיזון בין תוצאות הפינוי לבין חומרת ההפרה יש להעניק למבקש סעד מן הצדק, כך ש"תנאי לפינויה של יחידת [המבקש] יהיה מתן זכות מגורים בתנאי שכירות מוגנת בדירה ביפו שתעוגן בחוזה שיחתמו הצדדים בנוסח המקובל אצל המשיבה". עוד נקבע, כי שטחה של הדירה האמורה לא יפחת משטח המגורים של יחידת המבקש על פי הסכם השכירות המקורי, וכי תנאי להעמדת הדירה החלופית הוא שהמבקש ישלם למשיבה סכום של 50,000 ש"ח.

3.

בבקשת רשות הערעור שבפני חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני שתי הערכאות קמא. בין היתר הוא טוען, כי למשיבה לא עומדת עילת פינוי של ביצוע שינויים במושכר; כי בית המשפט קמא טעה משלא הבחין בין הפלישה לדירה הנוספת לבין יתר חלקי הנכס – החצר הפנימית והקרקע שסביבה – שהם חיוניים ונלווים ליחידת המבקש; וכי בית המשפט קמא טעה בכך שלא התייחס לטענתו של המבקש כי הוא בר רשות בדירה הנוספת. עוד טוען המבקש, כי על בית המשפט קמא היה להפחית את דמי השימוש הראויים בהם חויב המבקש, כיוון שהמשיבה לא דרשה תשלום בשנים שעברו, וכן מכיוון שהיא לא הוכיחה את גובהם. בכל הנוגע לסעד מן הצדק טוען המבקש, כי יש להעדיף את מכירת מלוא זכויותיה של המשיבה בנכס למבקש על פני פינויו מהדירה בה הוא מתגורר ומחזיק מזה עשרות שנים.

4.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה מוצא אני כי דינה להידחות.

חרף נסיונו של המבקש לעטות על בקשתו איצטלה של סוגיות משפטיות עקרוניות, הרי שעניינה של הבקשה אינו מעלה כל שאלה משפטית או כל סוגיה החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה בה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכך, כל טענותיו של המבקש נוגעות לממצאים שבעובדה, ומן המפורסמות הוא כי אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשאלות העובדתיות שהוכרעו בפסק דינו של בית המשפט קמא, ובמיוחד שעה שאותן קביעות עובדתיות שבו ונתאשרו בערכאת הערעור (ראו בע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד (לא פורסם, 13.11.05); רע"א 10820/05 מועלם נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 20.4.05)).

גם לגופם של דברים – לא מצאתי ממש בנימוקי הבקשה. ההכרעה בכל הסוגיות שנתעוררו בתובענה המקורית מצויה כל כולה בתחומי הקביעות העובדתיות. כך הם הדברים בשינויים שבוצעו במושכר ועילת הפינוי שקמה בגינם, בפלישה לשטחי החצר הפנימית והדירה הסמוכה – שמעולם לא נכללו בשטח המושכר, ובאי הוכחת ההרשאה לפלישה שנטענה על ידי המבקש.

אשר לסעד מן הצדק שניתן על ידי ערכאת הערעור קמא – חסד עשתה עם המבקש בעצם נתינתו, וזאת נוכח ההפרות הבוטות של הסכם השכירות והסגות הגבול המתמשכות שביצע המבקש בנכסי המשיבה.

5.

לאור כל המפורט לעיל – הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסכום של 4,000 ש"ח.