רע"א 9209/11 אסתר חיימוב נ. דליה קזז (בן ראובן)

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' מזרחי , י' נועם ו מ' בר-עם ) מיום 21.11.2011 בע"א 20318-02-11, שקיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ע' שחם ) מיום 23.12.2010 בת"א 8150/06, והורה להימנע מפינויה של המשיבה בכפוף לתנאי שיובא להלן.

המבקשים הם יורשיה החוקיים של דירה הנמצאת ברחוב חזקיהו המלך 12 בירושלים (להלן: הדירה ). המשיבה היא דיירת מוגנת בדירה. המשיבים הגישו כנגד המשיבה תביעת פינוי בבית משפט השלום, ותביעתם התקבלה. ביסוד הכרעה זו עמדו שתי עילות פינוי שהוכחו: אי-תשלום של דמי שכירות כנדרש וביצוע שינויים במושכר בלא הסכמה בכתב ומראש. קביעות אלו נותרו על כנן גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואינן עומדות עוד לדיון.

לצד זאת נידונה שאלת הסעד מן הצדק הקבוע בסעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו" (להלן: סעד מן הצדק ). בית משפט השלום קבע שככל הנוגע לעילת הפינוי שעניינה שינויים במושכר ניתן היה לשקול זאת בחיוב, אך נוכח ההפרות המתמשכות לעניין שכר הדירה, שלא ניתן להן טעם המניח את הדעת, אין מקום לסעד מן הצדק.

על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, והערעור התקבל. בית המשפט המחוזי סבר שבמאזן בין התוצאה הנובעת מפינוי הדייר אל מול מידתה של ההפרה וחומרתה, מקרה זה מתאים להענקת סעד מן הצדק. במשך שנים רבות שילמה המשיבה את דמי השכירות, במועד ובשיעור שנקבע. בית משפט השלום בעצמו קבע כי דמי השכירות לא שולמו במשך מספר חודשים בלבד, וזאת לצד מגעים בין הצדדים להסדרת המחלוקות ביניהם, לרבות בעניין טענה לתשלום הפרשי דמי השכירות לעבר. על כן, נקבע, אין לראות באי-תשלום דמי השכירות הפרה בוטה ומהותית של הסכם השכירות. מאידך נשקלו נסיבות חייה הקשות של המשיבה, אישה גרושה וקשת יום, העוסקת בניקיון דירות ומתפרנסת משכר זעום, אשר טיפלה בשני ילדים נכים שנפטרו בנסיבות טרגיות. בשקלול הדברים הוחלט, כאמור, להעניק סעד מן הצדק, בכפוף לתשלום סכום של 5,000 ₪ בתוך 30 ימים. מכאן הבקשה שלפניי.

2.

המבקשים טוענים שאת הגנת הסעד מן הצדק, ככל הוראות הגנת הדייר, יש לפרש בצמצום ובדווקנות, לנוכח הבעייתיות הטבועה בדיני הדיירות המוגנת ובפרט בעידן שבו זכות הקניין היא זכות חוקתית המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדבריהם, הפרותיה של המשיבה היו בוטות, ומתן סעד מן הצדק פירושו לאפשר לדייר להניח שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו מבלי שבית המשפט ייתן צו לפינויו. המבקשים מוסיפים, שאף אם היה מקום להעניק סעד מן הצדק, מן הראוי היה להתנות זאת בתשלום פיצוי לבעלי הדירה, שיכולים היו להשכירה בדמי שכירות רגילים.

3.

לאחר שעיינתי בשני פסקי הדין ובטענות המבקשים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כפי שנקבע בהקשר של סעד מן הצדק בסעיף 132(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 "ניתן פסק דין בתביעת פינוי, והוגש עליו ערעור, רשאי בית המשפט לערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין". סעד מן הצדק הוא דוגמה מובהקת להכרעה המסורה לשיקול הדעת השיפוטי, בין של הערכאה הדיונית ובין של זו הערעורית, ולרוב הוא נטוע במקרה הפרטני. במקרה דנא לא נפלה על פני הדברים טעות באיזון שערך בית המשפט המחוזי בין הנזקים שייגרמו למשיבה מפינויה לבין חומרתן של ההפרות. מן הראוי להבהיר, שבהכרעה זו אין משום קביעת כלל הנוגע להיקפו של הסעד מן הצדק, ואף אין בה הכרעה נצחית לגבי זכויות הדיירות המוגנת של המשיבה. על המשיבה לעמוד בכל מחויבויותיה על פי הדין ועל פי ההכרעות בעניינה. היה והפרות מצידה תימשכנה, המבקשים יוכלו לשוב ולפנות לערכאות בבקשה לפינויה, והשאלות תיפתחנה לעיון מחודש. מבלי להביע כל עמדה, הפעלה מחדש של סעד מן הצדק תיבחן ביתר קפידה מאשר במסגרת הפעלתו הראשונה.

4.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.