רע"א 163/16 לוי ניסים נ. עיריית חיפה

1.

בית משפט השלום (כב' השופט א' גולדקורן ) דחה תביעה שהגישה המשיבה, עיריית חיפה (להלן: העירייה ), לפינוי המבקשים מנכס שהושכר להם למן שנת 1986 למטרת קיום עסק של מסגרייה ומחסן, לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ). בפסק דינו קבע בית המשפט, בין היתר, כי אמנם הוכח שהמבקשים לא מקיימים בנכס פעילות עסקית זה זמן ממושך, אולם בנסיבות הענין לא קמה לעירייה עילה לפינוי הנכס בשל נטישתו. הודגש כי עילת הפינוי בשל נטישה (או בקיצור "עילת הנטישה") שהוכרה בפסיקה מתייחסת למקרים של ניתוק הקשר הפיזי או המשפטי בין השוכר לבין הנכס, אך לא לניתוק הקשר בין השוכר לבין השימוש העסקי בנכס.

2.

ערעור שהגישה העירייה לבית המשפט המחוזי התקבל . בית המשפט (כב' השופט הבכיר י' גריל והשופטים ב' טאובר ו- ס' ג'ויסי ) הדגיש, כי עילת הנטישה הוכרה בפסיקה גם ביחס לנכס שהפסיק לשמש מקום עסקו של השוכר, וכי על כן העובדה שבנכס מושא דיוננו לא מתקיימת כל פעילות עסקית מבססת בנסיבות הענין את עילת הנטישה. בית המשפט המחוזי ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום, והורה למבקשים לפנות את הנכס עד ליום 1.10.2016.

3.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, שבגדרה טוענים המבקשים כי יש ליתן להם רשות ערעור, ראשית מן הטעם שהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) לא חלה בנסיבות הענין; שנית מן הטעם שעניינם מעלה שאלה עקרונית שטרם הוכרעה בבית משפט זה - האם הפסקת השימוש העסקי בנכס מקימה את עילת הנטישה? ; ושלישית - בהנחה שהכרעתו של בית המשפט המחוזי תיוותר על כנה - מן הטעם שלא נדונה שאלת הפיצויים שיש לשלם למבקשים בשל פינויים, והדבר גרם לעיוות דין.

4.

לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

5.

תחילה יובהר, כי בניגוד לטענת המבקש, אין ספק ואף לא צל של ספק שהלכת חניון חיפה

( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) הקובעת, כידוע, כי רשות ערעור בענין שנדון לפני שתי ערכאות ("גלגול שלישי") תינתן ככלל כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מן הענין האישי שיש לצדדים להליך ,

חלה בענייננו. המדובר בהלכה מושרשת של בית משפט זה, שעל אף שבמקור ניתנה במותב דן יחיד (מ"מ הנשיא מ' שמגר ) היא אומצה פעם אחר פעם בהחלטות ובפסקי דין של בית משפט זה (שחלקם גם ניתנו בהרכבים של שלושה שופטים), כך שלא יכול להיות חולק כי מדובר בהלכה פסוקה, וככל הנראה גם ההלכה הפסוקה המצוטטת ביותר בהחלטות ובפסקי דין של בית משפט זה מאז ומעולם. גם העובדה שבקשת רשות ערעור זו היא השגתו הראשונה של המבקש בתולדות ההליך אינה משנה דבר לענין חלותה של ההלכה. במספר רב של החלטות ופסקי דין, חזר בית משפט זה והבהיר, כי הטענה לפיה בקשת רשות הערעור היא ההליך הערעורי הראשון שהגיש בעל הדין אינה מעלה או מורידה לענין סיווגו של ההליך כ"גלגול שלישי", על אמות המידה שתחולנה לבחינתו, וכי החשוב הוא שמדובר בענין שנדון והתברר לפני שתי ערכאות שיפוטיות (ראו רע"א 5681/15 חסון נ' נסראלדין סעיד בניין והנדסה בע"מ , פסקה 6 (10.9.2015) והאסמכתאות המופיעות שם).

6.

ומכאן לטענות הפרטניות של המבקשים שתיבחנה לפי ה"מסננת" של הלכת חניון חיפה .

בענייננו, כפי שיובהר מיד, לא מתעוררת כל שאלה בעלת השלכה מעבר לעניינם של הצדדים להליך, ומכאן שאין הבקשה עוברת את ה"מסננת" האמורה.

7.

עילת הנטישה הוכרה בפסיקה כעילת פינוי נוספת מעבר לעילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, וזאת על רקע מטרתו הסוציאלית של החוק להבטיח לדייר-השוכר קורת גג או מקום עסק. בהתאם למטרה זו, ובשל הפגיעה בקניינו של בעל הנכס הכרוכה בחוק הגנת הדייר, נקבע כי אין החוק מגן על דייר שנטש את הנכס המושכר (ע"א 807/75 בן שלמה נ' קובלדו , פ"ד ל(3) 238, 248 (1976); ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור , פ"ד נ(5) 111, 118 (1997); יהושע ויסמן דיני קניין: החזקה ושימוש 446-445 (2005)).

כך נקבע לגבי נכס המשמש למגורים וכך לגבי נכס המשמש בית עסק. בשני המקרים נקבע, כי הפסקת השימוש שלמענו הושכר הנכס מהווה נטישה, ומכאן שהפסקת השימוש העסקי בנכס המשמש בית עסק מהווה נטישה:

"אם עסק שלו אינו מתנהל שם - בין משום שהפסיק לנהלו ובין משום שהניח לאדם אחר לנהל במושכר עסק לא לו - אין הדייר מקיים תנאי חיוני להגנת החוק על מעמדו כדייר" (ע"א 417/79 מרכוס נ' המר , פ"ד לז(2) 337, 344 (1983), להלן: ענין מרכוס ).

ועוד: בשונה מבית מגורים, נוכחותו הפיזית של דייר בבית העסק, או העדר נוכחותו, לא מצביעים בהכרח כי הדייר ממשיך להפעיל את העסק או כי הוא נטש אותו (ע"א 554/79 קוטלר נ' מיכקשווילי , פ"ד לו(1) 810, 815-814 (1982)). לעתים העדר נוכחותו הפיזית של דייר בנכס המשמש בית עסק תוביל למסקנה הברורה כי הנכס ננטש, ולעתים לא יהיה בכך משום אינדיקציה לנטישה (ע"א 106/53 רוטנברג נ' רבינוביץ , פ"ד ט 1576, 1578 (1955) שם נקבע כי העדר ישיבתו של דייר במושכר שנועד לשמש בית תפילה אינו מלמד על נטישה, שכן הנכס לא הושכר למטרת מגורים) . וגם ההיפך הוא נכון. נוכחותו הפיזית של דייר בנכס המשמש לבית עסק לא מלמדת בהכרח אם המטרה שלשמה הושכר הנכס ממשיכה להתקיים, אם לאו:

"העובדה, שהמשיב בא למושכר מדי יום ונוטל חלק פעיל, ואולי אף מכריע, בניהול עסקה של החברה, אינה עשויה לעזור לו. הוא עושה כן מטעם החברה ולמענה, כאורגן ואולי גם כעובדה. טול מקרה של דייר בבית מגורים, שחיים עמו בני משפחתו, אישה וילדים. לימים הוא משאיר בדירה את ילדיו ועוקר עם אשתו לדירה אחרת. אפילו יוכח, שהוא ואשתו מרבים לבקר בדירה ואף דואגים לניהול משק הבית מדי יום ביומו, לא תהא בכך ראיה הסותרת נטישה" (ענין מרכוס , בעמ' 345) .

8.

נקל לראות אם כן, כי בענייננו לא מתעוררת כל שאלה בעלת השלכת רוחב בענין עילת הנטישה שטרם ניתן לה מענה בפסיקה. כאמור, הפסקת השימוש העסקי בנכס שנועד להיות מלכתחילה בית עסק הוכרה בפסיקה לצורך עילת הנטישה. השאלה אם בנסיבות המקרה נטשו המבקשים את הנכס אם לאו, איננה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ומעבר לכך בנסיבות הענין אף ניתן לומר שהמסקנה כי הם אכן נטשו מבוססת היטב. גם הטענה לפיה לא הוכח שהמבקשים לא מתכוונים לשוב לפעילות עסקית בנכס (שככל הנראה לא נטענה בערכאות הקודמות, ראו פסקה 26 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי) היא ענין עובדתי הנטוע עמוק בנסיבות המקרה הקונקרטי שאינו מצדיק מתן רשות ערעור.

9.

ולבסוף, אשר לטענה כי העובדה שבית המשפט המחוזי לא דן בשאלת הפיצויים המגיעים למבקשים בשל פינויים גרמה למבקשים עיוות דין, הרי שדינה להידחות מכל וכול. ככלל, אין חוק הגנת הדייר מתנה את פינויו של דייר בתשלום פיצויים (אם כי ישנן עילות פינוי המותנות בהעמדת "סידור חלוף"). עם זאת, בית משפט זה הכיר בכך כי קיימת סמכות לפסוק פיצויים במקרים מסוימים מכוח סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר שעניינו ב"סעד מן הצדק" (רע"א 9064/11 קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה) פסקאות טז-כא (19.2.2013); רע"א 4020/13 יניב נ' פז פסקאות 31-30 (28.10.2013)). אלא שבענייננו לא חזרו המבקשים בבית המשפט המחוזי על הטענה שטענו בבית משפט השלום לפיה בנסיבות הענין יש להעניק להם סעד מן הצדק (פסקה 36 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), ומשכך ברי כי לא היה מקום לדון גם בשאלת הפיצויים, וממילא לא נגרם למבקשים עיוות דין.

10.

סוף דבר - הבקשה נדחית. כיוון שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.