בע"מ 6093/18 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 26.6.2018 ( עמ"ש 5260-02-18, השופטים א' ואגו , ג' לוין ו- י' פרסקי ). בית המשפט המחוזי קיבל ברוב דעות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת מיום 11.12.2017 ( תמ"ש 51758-11-12, השופטת פ' גילת כהן ).

עיקרי העובדות

2.

המבקש והמשיבה הם בני זוג לשעבר (להלן: בני הזוג ). הם נישאו זה לזו בשנת 1992 והתגרשו בשנת 1996. כך, ביום 14.1.1996 בני הזוג ערכו בכתב יד הסכם גירושים שקיבל בחודש אפריל 1996 תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי באשקלון (להלן: הסכם הגירושים או ההסכם ). בהסכם הגירושים נקבע כי בית המגורים השייך להם (להלן: הבית ) יישאר בחזקתה של המשיבה ויועברו אליה הזכויות בו וכן המשכנתה הרובצת עליו על ההתחייבות לפרוע אותה.

3.

עם זאת, לאחר הגירושים המבקש לא עזב את הבית ולבני הזוג אף נולדו שתי בנות בשנים 1997 ו-2005.

4.

בהמשך, ביום 10.6.2012 המבקש עזב את הבית באופן סופי. בשלב זה החלה התדיינות משפטית בין הצדדים, שרק היבטיה הנוגעים לזכויות בבית המשפחה יפורטו להלן. להשלמת התמונה, יצוין כי נגד המבקש מתנהלים הליכי הוצאה לפועל במסגרתם הוא הוגדר חייב מוגבל באמצעים.

ההליך בבית המשפט לענייני משפחה ופסק דינו

5.

ביום 27.11.2012 הגיש המבקש תובענה לבית המשפט לענייני משפחה ובה טען כי יש לו זכויות קנייניות בבית ובהמשך לכך ביקש להורות על פירוק השיתוף בו. ביום 24.9.2013 הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה כתב תביעה מתוקן אשר במסגרתו שינה את הסעד המבוקש לסעד הצהרתי לפיו מחצית מהזכויות בבית שייכות לו.

6.

בעיקרו של דבר, המבקש טען כי הוא והמשיבה לא ייחסו כל משמעות לעריכת הגירושים וכי לאחריהם בני הזוג חיו כידועים בציבור, גרו יחד באותו בית וניהלו משק בית משותף. המבקש טען כי הוא העביר את הזכויות בבית על שמה של המשיבה כדי להגן עליה מפני נושיו , כי חלקו ברכישת הבית היה גדול משמעותית מחלקה וכי החל משנת 1998 ועד לפרוץ המשבר האחרון ביחסיהם הוא הפקיד את מלוא הכנסותיו בחשבונות בנק על שמה של המשיבה ואלו שימשו לפירעון המשכנתה

ולהוצאות הבית.

7.

מנגד, המשיבה טענה כי הגירושים בינה לבין המבקש היו אמיתיים

וכי הם לא היו ידועים בציבור לאחר מכן. המשיבה טענה כי המבקש המשיך להתגורר בבית בסמוך לאחר הגירושים רק כדי לתפקד כאב לבתם הבכורה שנולדה באותה עת, אולם הם לא ניהלו משק בית משותף, גרו בחדרים נפרדים וניהלו חשבונות בנק נפרדים. לחלופין, המשיבה טענה כי גם אם ייקבע שהיא והמבקש היו ידועים בציבור, הרי שאין לומר שהוכחה כוונת שיתוף בנוגע לבית. להפך, כך נטען, בני הזוג הצהירו במפורש כי הבית עבר לבעלותה הבלעדית של המשיבה במסגרת הסכם הגירושים. לבסוף טענה המשיבה כי המבקש מנוע מלטעון כי הסכם הגירושים היה למראית עין לאחר שעשה בו שימוש במערכות היחסים שלו עם

נושיו והפיק מכך טובות הנאה.

8.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה וקבע כי הזכויות בבית שייכות לבני הזוג בחלקים שווים.

9.

בית המשפט לענייני משפחה ביסס את פסק דינו על הקביעה שבני הזוג היו ידועים בציבור ממועד הגירושים ביניהם ועד לפרידתם הסופית בחודש יוני 2012, ובהמשך לכך על הקביעה שנוצר ביניהם שיתוף רכושי ספציפי ביחס לבית. קביעותיו אלו של בית המשפט לענייני משפחה התבססו על מכלול שיקולים, ובהם מגוריהם של בני הזוג תחת אותה קורת גג במשך 16 שנים נוספות לאחר הגירושים, הבאת שתי בנות משותפות לעולם, הפקדת כל הכנסותיהם בחשבונות הבנק של המשיבה שדרכם שולמו מלוא ההוצאות המשותפות, וכן בילוי של חופשות, שבתות וחגים ביחד. במסגרת קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה בני הזוג התייחסו לבית כאל נכס משותף, הודגשו בין היתר התגייסותם להגנה על הבית מפני נושיו של המבקש, והמימון המשותף של רכישת השטח שעליו נבנה הבית ובנייתו. לחלופין, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי במשך 16 השנים שלאחר הגירושים בני הזוג ביטלו בהתנהגותם את ההסכם. בנסיבות אלה, בית המשפט לענייני משפחה לא נדרש להכרעה בשאלה האם הסכם הגירושים היה למראית עין, וזאת מאחר שקבע כי טענות אלו עלו באופן חלקי ובשלב שלאחר הגשת כתבי הטענות בלבד.

ההליך בבית המשפט המחוזי ופסק דינו

10.

ביום 4.2.2018 הגישה המשיבה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וזה התקבל ברוב דעות.

11.

חוות הדעת העיקרית נכתבה על-ידי השופט ואגו שקבע כי הערעור שהגישה המשיבה היה בעיקרו עובדתי וכוון כלפי הקביעה לפיה בני הזוג חיו כידועים בציבור והיה ביניהם שיתוף ברכוש בכלל ובבית בפרט. בנסיבות אלה, השופט ואגו סבר כי אין כל עילה או הצדקה להתערב בקביעות אלו של בית המשפט לענייני משפחה. חרף זאת, השופט ואגו סבר שיש מקום לקבלת הערעור מטעמים אחרים. השופט ואגו סבר שעל המבקש חל השתק והוא מנוע מ"לאחוז במקל משני קצותיו" ולטעון היום לזכויות בדירה לאחר שהציג בעבר מצג כלפי כולי עלמא, ובפרט כלפי צדדים שלישיים ובהם נושים ובעלי חוב פוטנציאליים, לפיו הזכויות בבית שייכות למשיבה בלבד. השופט ואגו הוסיף והדגיש כי המבקש אף הודה בכך שהעברת הזכויות נעשתה מלכתחילה באופן מניפולטיבי וללא כוונה אמיתית , במטרה להציג מצג לצדדים שלישיים. לבסוף, השופט ואגו התייחס למשקל שיש לתת להסכם שנעשה ושלא בוטל מעולם.

12.

השופטת לוין הצטרפה להכרעתו של השופט ואגו . השופטת לוין הטעימה כי התנהלותו של המבקש נוגדת את עקרון תום הלב ומשקפת שימוש לרעה בהליכים משפטיים שמצדיק את הפעלת הדוקטרינה של השתק שיפוטי. השופטת לוין אף הוסיפה כי הפעלת ההשתק השיפוטי לא מובילה לתוצאה אקראית וזאת מאחר שהמשיבה הסתמכה על הסכם הגירושים, גם אם הייתה שותפה למוטיבציה שביסודו. כמו כן, השופטת לוין קבעה כי לאחר פסק הגירושים בני הזוג לא חזרו ל"מצב האפס", ולכן אין לומר שניתן להסתפק בחיים המשותפים הממושכים שלהם כדי להניח כוונת שיתוף אלא נדרשות ראיות פוזיטיביות כבדות משקל לכוונת שיתוף שסותרת את הסכם הגירושים ופסק הדין שבעקבותיו. אף מההיבט של נושיו של המבקש, השופטת לוין קבעה כי ככל שקיימים כאלו פסק הדין לא פוגע בהם מאחר שאינו יוצר מעשה בית דין כלפיהם.

13.

מנגד, השופט פרסקי סבר בדעת מיעוט שיש לדחות את הערעור כשהוא נסמך על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה. השופט פרסקי סבר שאין להחיל במקרה זה את הכלל בדבר השתק שיפוטי, בפרט מאחר שלנגד עיניו של בית המשפט לענייני משפחה עמדה מחלוקת בין הצדדים עצמם שחברו יחד בתחבולה נגד הנושים, כך שבנסיבות העניין הפגיעה באמון הציבור שעליה נועד להגן הכלל היא בעוצמה חלשה שאינה מצדיקה התערבות.

בקשת רשות הערעור

14.

הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטת המבקש, הדין במקרה זה היה עם בית המשפט לענייני משפחה ועם דעת המיעוט של השופט פרסקי

בבית המשפט המחוזי. המבקש מדגיש כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה היו ברורות ולפיהן בני הזוג חיו יחד כידועים בציבור לאחר הגירושים.

15.

באופן יותר ספציפי, המבקש טוען כי האינטרס הציבורי ייפגע יותר אם המשיבה תצא נשכרת ממהלך תחבולתי שנעשה למראית עין. לטענתו, המשיבה הסכימה באופן מלא ומודע מראש לכך שמחצית מהזכויות בבית ייוותרו בידיו גם לאחר הגירושים וההסכם ביניהם נעשה למראית עין בלבד. לטענת המבקש, אף התנהגותם של בני הזוג במהלך 16 השנים שלאחר הגירושים מעידה על הסכמה זו וממילא מעידה על כוונת שיתוף בבית. לגישת המבקש טעה בית המשפט המחוזי בכך ש"קנס" אותו על עריכת גירושים מניפולטיביים והעניק את זכויותיו למשיבה על אף שהיא הייתה שותפה למהלך.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה אני סבורה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

17.

אמת המידה לקבלת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" היא כידוע מחמירה. זו תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים או שיש חשש כי דחייתה תוביל לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . פסקי הדין שניתנו במקרה זה היו נטועים בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים, שלהן היבטים מיוחדים הקשורים במהלך חייהם. אין אפוא הצדקה להידרש לדברים בערכאה נוספת. ככל שהדברים נוגעים לשיקולי צדק הרי שאף מבלי להידרש לסוגיה של השתק שיפוטי די לומר שמכלול התנהגותו של המבקש אינו תומך בהתרשמות שנגרם לו עיוות דין. על כך יש להוסיף את הכלל הידוע לפיו עצם העובדה שערכאת הערעור הפכה את פסק דינה של הערכאה הדיונית, או קיומה של דעת מיעוט בערכאת הערעור, אינן מצדיקות כשלעצמן את קבלת הבקשה (ראו: רע"א 11220/04 פלוני (קטין) נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , פסקה 6 (19.4.2005); רע"א 163/16 לוי נ' עיריית חיפה , פסקה 5 (15.3.2016); רע"א 5726/16 פלוני נ' פלונית , פסקה 8 (24.7.2016)).

18.

סוף דבר: הבקשה נדחית. מאחר שלא התבקשה תגובת המשיבה אין צו להוצאות.