רע"א 11220/04 אמיר מוקלד(קטין) נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגנית הנשיא ב' גילאור והשופטים י' דר וא' שיף), אשר ביטל את פסק הדין החלקי שניתן על-ידי בית-משפט השלום בעכו (כבוד השופטת ח' לפין-הראל).

2.המבקש, יליד שנת 1991, הובא לבית החולים "הגליל המערבי" בנהריה ביום 6.6.1997, כאשר הוא סובל מפציעה קשה בכף רגלו הימנית, ופצעים נוספים ברגליים ובפנים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לאופן קרות הפציעות. בעוד משפחת המבקש טוענת כי הלה נפגע בעודו יושב על צידי הכביש, מרכבו של המשיב 3 בו נהג אותה עת המשיב 2, טוענת המשיבה 1, שביטחה את הרכב האמור, כי הפציעות נגרמו כתוצאה מאירוע אחר, שהיא אינה חבה באחריות נזיקית בגינו, ומדגישה כי הגרסה שנמסרה לראשונה בבית-החולים היא כי המבקש נפל מגובה.

3.בפועל, הציגה משפחתו של המבקש גרסאות שונות וסותרות באשר לנסיבות המדויקות של המקרה. על אף זאת, בפסק-דין חלקי (לעניין החבות בלבד) קיבל בית-משפט השלום את גרסת המבקש לפיה פציעתו נגרמה מפגיעת הרכב. פסק הדין הושתת בעיקרו על האמון לו זכתה גרסתה של אחת העדות מטעם המבקש, שטענה כי ראתה את המשיב 2 פוגע ברכבו במבקש. על פסק-הדין החלקי הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי. הערעור התקבל. בית-המשפט המחוזי קבע כי המבקש לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו ולא הציג לבית-המשפט ראיות העומדות במבחן ההיגיון הפשוט להוכחת האירועים הנטענים. בית-המשפט העלה סתירות בדברי העדים מטעם המבקש, והסתמך בהכרעתו על קביעותיה של הרופאה התורנית בבית-החולים "הגליל המערבי", לפיהן סביר יותר שהפצע ברגלו של התובע נגרם מנפילה מגובה או מפגיעה של בלוק. כמו כן, הצביע בית-המשפט המחוזי על כך שהפצעים שנמצאו על גופו של המבקש אינם תואמים את התיאור העובדתי של קרות התאונה כפי שהתקבל על ידי בית-משפט השלום.

4.כנגד פסק-דין זה מלין המבקש. הוא טוען כי שגה בית-המשפט המחוזי שעה שדחה את הגרסאות התומכות בעמדתו והעדיף את הגרסאות הנוטות לטובת המשיבה. עוד טוען המבקש, במסגרת "בקשה להוספת נימוקים לבקשת רשות הערעור", כי פסק דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן תוך חריגה מסמכות. זאת, מאחר שפסק דינו של בית-משפט השלום היה "פסק דין חלקי", שהדרך להשיג עליו היא בקשת רשות ערעור ולא ערעור – כפי שהוגש. המשיבים, מצדם, מצדדים בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות.

5.אדרש תחילה לשאלת החריגה מסמכות. בית-משפט זה פסק כי לפחות במקרי גבול, לאחר שבית-משפט דן בעניין ונתן את פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון (ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן , פ"ד נ(5) 820, 829; ראו גם ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה , פ"ד נא(2), 669, 675-676). דין זה אינו מצטמצם "לשיקולים מעשיים של יעילות המערכת הדיונית בלבד, אלא שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בערעור טענת העדר סמכות ענינית של הערכאה הדיונית" (ע"א 1662/99 חיים נ' חיים , פ"ד נו(6) 295, 312-310). בענייננו, הטענה היא כי ההליך הנכון היה בקשת רשות ערעור, חלף ערעור. בפועל, ניתן למבקש יומו בבית-המשפט המחוזי, והוא שטח את כלל טענותיו, אך לא עורר את הטענה בדבר חריגה מסמכות. בבית-המשפט התנהל דיון שלם ומפורט והמבקש לא העלה שם כל טענה באשר לסמכות. משלא עשה כן באותו מעמד, הוא מנוע בנסיבות המקרה שלפנינו מלהעלות טענה זו בפני ערכאת הערעור (בוודאי כאשר הטענה לא הועלתה בבקשת רשות הערעור עצמה, כי אם בבקשה להוספת נימוקים).

6.לגופו של עניין, לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית-המשפט המחוזי. המחלוקת העובדתית בין הצדדים נדונה בשתי ערכאות, וניתנו לגביה פסקי-דין מפורטים. הלכה היא כי כאשר מבקשים להביא לערעור נוסף פסק-דין, שניתן על ידי בית-המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור, יש להעלות בעיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית רחבה החורגת מתחומי עניינם של הצדדים הישרים למחלוקת (ראו למשל ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נגד מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). השאלה האם נפגע המבקש עקב פגיעת רכב או בדרך אחרת, היא שאלה עובדתית, שאינה מסוג השאלות אשר לפי אמות המידה שצוינו לעיל מצדיקות דיון בבית-משפט זה לאחר שנידונו כבר בשתי ערכאות. מסקנה זו תקפה ועומדת גם מקום בו שתי הערכאות הקודמות לא היו תמימות דעים במסקנותיהן. מעבר לצריך, יצוין כי שתי הערכאות עמדו על הקושי הרב להכריע במקרה זה, לנוכח ריבוי הגרסאות באשר לנסיבות המקרה, והתמיהות הנובעות מהעמימות הראייתית.

אשר על כן, הבקשה נדחית. כל צד יישא בהוצאותיו.