רע"א 10889/07 ג'ורג'ורה איליא קנאזע נ. הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור ש

1.

בפניי בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הרכב כבוד השופטים ה' ח'טיב, ז' הווארי, ב' ארבל) בתיק ע"א 1136/07 אשר בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט א' קולה) בת.א. 5372/05.

הרקע העובדתי

2.

המשיבה 1, הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה (להלן: המשיבה 1 ), הינה בעלת נכס המיועד לשימור בעיר נצרת (חלקה 27 בגוש 16513, להלן:

הנכס ). המבקשים בבקשה שלפניי הינם בני משפחה אחת, משפחת קנאזע (להלן: המבקשים ), המחזיקים בנכס בשכירות מוגנת ומפעילים בו טחנת קמח וחנות.

"גלגולה הראשון" של הבקשה שלפניי הוא בתביעתה של המשיבה 1 אשר הוגשה ביום 13.9.2005 בבית משפט השלום בנצרת כנגד המבקשים וכן כנגד המשיבה 2, היא הועדה המקומית לתכנון ובניה בנצרת (להלן: המשיבה 2 ). במסגרת התביעה עתרה המשיבה 1 להורות למבקשים (או לחילופין למשיבה 2) להרוס סככה אותה הקימו המבקשים בנכס ללא רשותה (להלן: הסככה ), ללא היתר כדין ותוך הפרת הוראות הסכם השכירות שביניהם. עוד ביקשה המשיבה 1 להורות על סילוק ידם של המבקשים מן הנכס לפי הוראת סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

המבקשים, מצדם, טענו כי התביעה הוגשה מ"מניעים זרים" וכי לסככה, אשר הייתה קיימת במקום מימים ימימה, רק נערך שיפוץ וזאת בהסכמת הבעלים הקודמים של הנכס. עוד נטען, כי חוזה השכירות אינו מונע מהם להקים את הסככה. לעניין צו ההריסה המבוקש, נטען כי מתן סעד זה אינו בסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

3.

בפסק דין שניתן ביום 12.4.2007 קיבל בית משפט השלום בנצרת את תביעת המשיבה 1 באופן חלקי, כך שנמחקה התביעה כנגד המשיבה 2, נדחתה התביעה לסילוק ופינוי המבקשים; ואולם ניתן צו הריסה המורה למבקשים "להרוס את הסככה הבנויה לאורך קירו המזרחי של המושכר" (פסקה 46 לפסק הדין). טעמיו של בית משפט השלום במתן צו ההריסה האמור היו, בין היתר, קביעתו העובדתית כי הסככה הוקמה לאחר שנת 2003 ומסקנתו כי "לאור מגמת הפסיקה האחרונה, קמה הסמכות לבית משפט השלום ליתן, במקרים מסוימים, גם סעד של הריסה" (פסקה 31 לפסק הדין). עוד נקבע כי הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית, ככל שהיא מתייחסת לצו ההריסה כנגד המבקשים, לא הועלתה אלא בשלב מאוחר של ההליך (בשלב הסיכומים), להבדיל מטענה דומה שהועלתה ביחס למשיבה 2 בשלב מוקדם יותר. לעניין התביעה לסילוק ידם של המבקשים, קבע בית משפט השלום כי למרות שהמבקשים הפרו את תנאי השכירות, הרי שאין בחוזה השכירות תנאי המקנה למשיבה 1 זכות לתבוע את פינוי המבקשים.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.

ביום 3.6.2007 הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת וכשלושה חודשים לאחר מכן פנו לבית משפט השלום בבקשה לעכב את ביצוע פסק דינו. ביום 18.7.2007 נענה בית המשפט השלום בנצרת (החלטת כב' השופט א' קולה ) לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וזאת בתנאי שהמבקשים יפקידו ערבות בנקאית בסכום של 20,000 ש"ח. המבקשים, אשר השיגו על דרישת הערבות שנקבעה, פנו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת. בקשתם זו נתקבלה (החלטת כב' השופט ד' צרפתי מיום 15.10.2007), אולם באותם התנאים שקבע בית משפט השלום, דהיינו – בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסכום האמור.

5.

ביום 12.11.2007 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת את ערעורם של המבקשים ופסק כי המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה 1 בסך של 10,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, קרי, הממצא לפיו המבקשים הקימו את הסככה בשנים האחרונות וזאת בניגוד להסכם השכירות וללא קבלת היתר כדין.

כן נדחתה טענת המבקשים בדבר היעדר סמכות עניינית של בית המשפט השלום ליתן סעד של הריסה, זאת נוכח עמדתו של בית המשפט המחוזי כי הן מבחינה משפטית והן בהתייחס לנסיבות המקרה, מוסמך בית משפט השלום להורות על הריסת הסככה. למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי משני נימוקים עיקריים: הנימוק הראשון הוא, כי בבסיס התביעה עומדת המחלוקת על סוגיית זכות השימוש בנכס מכוח היות המבקשים דיירים מוגנים ועל כן סעד ההריסה שנתבקש נלווה לסעד הפינוי שנתבע (עמ' 13 לפסק הדין). הנימוק השני הוא, כי לאור ההלכות האחרונות והפסיקה שיצאו מבית המשפט העליון, הרי יש לראות גם את בית המשפט השלום כמוסמך ליתן סעד של הריסה (פסקאות 15 ו- 16 לפסק הדין).

6.

לאחר דחיית ערעורם פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. ביום 15.1.2008 נדחתה בקשתם (על ידי הרכב כבוד השופטים ה' ח'טיב, ז' הווארי, ע' עיילבוני). ביום 23.12.2007 הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שלפניי וכן ביום 6.2.2008 בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור שלפנינו. ביום 10.2.2008 הורה כבוד השופט י' אלון על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. בנוסף, נתבקשה תגובת המשיבה 1 לבקשת רשות הערעור.

טענות הצדדים

7.

המבקשים סבורים כי בקשתם מעלה סוגיות בעלות חשיבות משפטית וציבורית אשר מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. המבקשים שבים וחוזרים על טענותיהם כי בית משפט השלום שגה בקובעו כי בסמכותו ליתן סעד של הריסה. לשיטתם, חרגו הערכאות דלמטה מסמכותן בכך שהכריזו על "בטלות ההלכה" הקובעת כי בית המשפט המחוזי בלבד הוא המוסמך להורות על סעד של הריסת חלק ממבנה.

באופן דומה, נטען כי סטיית הערכאות הקודמות מההלכה לפיה טענה בדבר היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של הדיון, מהווה חריגה מסמכות. בהקשר זה, נטען כי הקביעה שהמבקשים לא העלו את טענתם בדבר היעדר סמכות עניינית בתחילת הדיונים, הינה שגויה, ואף אם אכן נכונה היא הרי "לא קיימת הצדקה לחרוג מההלכה המושרשת לפיה, טענת היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל עת".

לטענת המבקשים, בית המשפט קמא טעה גם כאשר פירש את סעד הפינוי כסעד העיקרי אליו נלוותה הבקשה לצו ההריסה ובכך שפירש את חוזה השכירות באופן האוסר על המבקשים לבצע במושכר שינויים מסוימים. עוד נטען, כי היה על הערכאות הקודמות לבחון את טענתם באשר ל"מניעים זרים" בהגשת התביעה וחוסר תום לב מצד המשיבה 1, אשר התבטאו בניסיונה של המשיבה 1 להביא לסילוקם מן הנכס בדרכים שונות, לרבות ההליך דנן. לבסוף, עותרים המבקשים כי בקשת רשות הערעור תידון כערעור וכי הערעור יתקבל במובן זה שיתבטל צו ההריסה שניתן ביחס לסככה.

8.

המשיבה 1 סומכת ידיה על פסקי הדין של הערכאות הקודמות וסבורה כי דין הבקשה להידחות. לגישתה, פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים אשר אין הצדקה כי בית משפט זה יתערב בהם. עוד טוענת המשיבה 1, כי בקשת רשות הערעור הוגשה בחוסר תום לב ומבוססת על טענות מסולפות. לגופו של עניין, נטען שהסעד העיקרי בתביעה היה זה של פינוי וסילוק ידם של המבקשים וכי גם אם ניתן לקבל את הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית – דבר שהוכחש – העלאתה בשלב הסיכומים מהווה חוסר תום לב.

דיון והכרעה

9.

לאחר קריאת הבקשה והתגובה על נספחיהן ועיון בפסקי הדין של הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הרשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1271-1273 (מהדורה חמש עשרה, 2007) (להלן: קשת )). בענייננו, שאלה שכזו אינה עולה. חלק מטענות המבקשים מופנה, למעשה, כנגד הממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאות הקודמות. מן המפורסמות, כי ככלל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ובפרט, כאשר מדובר ב"גלגול שלישי" של המקרה (ראו: קשת , בעמ' 1313). דברים אלו יפים, במקרה שלפנינו, בעיקר לטענות המבקשים לעניין מועד הקמת הסככה ולעניין התנהגותה חסרת תום הלב, כביכול, של המשיבה 1.

10.

לגופו של עניין, לא מצאתי הצדקה לקבל את הטענה בדבר חריגת הערכאות הקודמות מסמכותן, אשר התבטאה בסטייה, לכאורה, מן ההלכות בדבר חלוקת הסמכויות בין בית המשפט השלום לבין בית המשפט המחוזי. הסוגיה בענייננו, נדונה והוכרעה במספר מקרים דומים, ואין המקרה שבפנינו סוטה מן המצב המשפטי הקיים. אכן, "ההלכה היא, כי תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכות בית המשפט המחוזי, וזאת משום שאין המדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס... כאשר עצם מציאות המבנה הלא חוקי של המשיבים – ולא השימוש שעושים המשיבים במבנה – היא הפוגעת בשימושה של המבקשת בנכסה, הסמכות היא בידי בית-המשפט המחוזי" (רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני (טרם פורסם, 20.8.2006) פסקה ו' להחלטה (להלן: עניין וולפינגר ); רע"א 7166/02 פונטה אלגריה נ' שמאי אברמוב פ"ד נז(1) 337, 339 (2002)).

אולם, בהתאם להלכת "הטפל והעיקר" ניתן לומר כי בית משפט השלום היה מוסמך לדון גם בסעד של צו ההריסה, הטפל לסעד הנוסף שהתבקש בכתב התביעה, ושעניינו בפינוי וסילוק ידם של המבקשים (ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה , פ"ד נא(2) 669, 674 (1997) (להלן: עניין אלעוברה ); עניין

וולפינגר , פסקה ו' להחלטה). כך עולה מעיון בכתבי הטענות של הצדדים ובפסקי הדין שניתנו. ניתן למצוא תימוכין לכך גם בטענות המבקשים אשר סבורים כי מטרתה העיקרית של המשיבה 1 בהגשת התביעה היא סילוקם מהנכס. משכך הדבר, שוב אין לומר כי בית משפט השלום לא היה מוסמך לדון אף בסעד של צו ההריסה.

יתרה מזאת. אין די בכך שבית המשפט דלמטה טעה טעות משפטית ביישום ההלכה הקיימת – כפי שנטען על ידי המבקשים – על מנת לאפשר ערעור שני ברשות, וזאת משום שאין המקרה הפרטי מעורר שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המחייבת הכרעה ( עניין וולפינגר , פסקה ד' להחלטה; קשת , בעמ' 1272-1273).

11.

משמצאתי כי בית משפט השלום היה מוסמך לדון בסעד של הריסת הסככה, ממילא אין צורך לדון בשאלה האם היה מקום לדחות את טענת חוסר הסמכות העניינית בשל העלאתה באיחור. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לסוגיה זו. כידוע, ההלכה הרווחת קובעת כי ניתן להעלות טענת היעדר סמכות עניינית בכל שלב של הדיון. יחד עם זאת, ישנה מגמה המבקשת לצמצם את ההלכה האמורה ולראות בהעלאת טענה בדבר חוסר סמכות עניינית בשלב הערעור – כדבר שלא יתקבל (ראו: עניין וולפינגר , פסקה ה' להחלטה; רע"א 11220/04 מוקלד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 19.4.2005) פסקה 5 להחלטה; ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן , פ"ד נ(5) 820, 829 (1997); עניין אלעוברה , בעמ' 674–675). במקרה שלפנינו העלו המבקשים את טענת היעדר הסמכות בשלב הסיכומים ובטרם מתן פסק דינו של בית משפט השלום. החלת המגמה האמורה על נסיבות המקרה שלפנינו אינה ברורה מאליה, אך כאמור, שאלה זו אינה נדרשת לשם הכרעה בבקשה שלפניי, ואין לי צורך להכריע בה.

12.

נוכח כל האמור, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, ובד בבד מבוטל עיכוב הביצוע עליו הורה כבוד השופט י' אלון ביום 10.2.2008. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורכי הדין של המשיבה 1 בסך של 7,500 ש"ח.