רע"פ 609/07 אחמד שחיטה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית-משפט השלום בבאר-שבע (ת.פ 5056/01) בגין עבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה ).

לפי הנטען בכתב האישום, אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון, בתאריך 9.2.2001, נעצר המבקש ונאשם אחר בסמוך לנחל בקע, כשהם מחזיקים בסם מסוג הרואין במשקל 9.5 גרם .

המבקש, אשר כפר בתחילה בעובדות המתוארות בכתב האישום, הודה בהן לאחר תיקונו. בתאריך 6.7.2005 הרשיע בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט י' שפסר) את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. לאחר קבלת תסקיר משירות המבחן בעניינו של המבקש, טענו הצדדים את טענותיהם לעונש ביום 10.7.2006 בפני כבוד השופטת י' רז-לוי, אשר באה במקומו של השופט שפסר. בשעת הדיון ובטרם מתן גזר-הדין, לא טענו מי מן הצדדים ובאי-כוחם כל טענה בדבר שינוי המותב. ביום 27.7.2006 גזר בית-משפט השלום את דינו של המבקש לשנים-עשר חודשי מאסר בפועל, שבעה חודשים מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות סמים נוספות וכן קנס בסך 2000 ש"ח. בית-המשפט ביסס את גזר-דינו על סוגו וכמותו של הסם שהחזיק המבקש, על תסקיר המבחן שניתן בעניינו ואשר המליץ על תקופת מאסר קצרה שתרוצה בעבודות שירות, על הודאתו של המבקש ונסיבותיו האישיות וכן על חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ועד למתן גזר-הדין.

על גזר-הדין ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בערעורו טען המבקש לראשונה, לאחר שהחליף את ייצוגו, כי גזר-הדין בבית-משפט השלום ניתן בחוסר סמכות, בשל החלפת המותב לאחר שמיעת הראיות בעניינו, וזאת לאור הוראתו של סעיף 233 לחוק סדר-הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). כן טען המבקש להקלת העונש בשל השיהוי הגדול מאז ביצוע העבירה ועד למתן גזר הדין. בית-המשפט המחוזי (כבוד סגני-הנשיא י' טימור ו- נ' הנדל והשופטת ר' יפה-כ"ץ ) דחה ביום 10.1.2007 את ערעורו של המבקש. בעשותו כן קבע בית-המשפט, כי אמנם שונה ההרכב עם שמיעת הטיעונים לעונש, אך יחד עם זאת המבקש אשר היה מיוצג לא העלה כל טענה לעניין זה, ועל-כן נגזרת המסקנה כי הסכים לשינוי המותב. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא הוכח כל עיוות דין שנגרם בשל השינוי ואף לגופו של עניין לא ראה כל מקום להתערב בגזר-הדין שהוטל על המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי כאשר לא שעה לטענותיו בעניין שינוי המותב. לטענתו, לאחר שהחלה שמיעת הראיות בתיק, לא רשאי היה בית-המשפט לחרוג מהוראותיו של סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי ועל המותב להישאר בעינו עד להכרעה בתיק, אלא אם כן נבצר ממנו לעשות כן. כן טוען המבקש, כי לאור השיהוי בהליכי המשפט, ריצוי מאסר בשנת 2007 בגין עבירה אשר בוצעה בשנת 2001, איננה משרתת מטרה כלשהי ממטרות הענישה.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן למעשה מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא. לטענתו, זהו מקרה מובהק בו ניתנה הסכמת בעל הדין לחילוף המותב ועל-כן היה מנוע מלטעון כנגדו לאחר מכן. כן טוען הוא, כי במקרה דנן, בו נגזר דינו של המבקש על-סמך הודאתו במסגרת הסדר טיעון, אין כל משמעות לשמיעת הראיות בעניינו ביחס לגזר-הדין, ועל-כן יש לנהוג בעניין זה לפי הוראת הרישא בסעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי, כאילו לא נשמעו כלל ראיות. כן טוען הוא, כי לא נגרם למבקש כל עיוות דין בשל חילוף המותב. לעניין השיהוי טוען בא-כוח המשיבה, כי להתנהלותו של המבקש בניהול ההליך, אשר הביאה לדחיות חוזרות ונשנות של ההליך, ישנו חלק לא קטן בשיהוי ההליכים בעניינו. בנוסף טוען בא-כוח המשיבה, כי אף לגוף העניין אין להתערב בעונש שנגזר על המבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

אין מקום להידרש לשאלה, האם אמנם הרשעה על-סמך הודאת נאשם, לאחר שהחל הליך שמיעת ראיות, דינה זהה לעניין החלפת מותב למצב בו טרם נשמעו כל ראיות שהן. הסיבה לכך הינה, כי המבקש הינו מנוע מלטעון טענות כגון אלו, שכן בעת הדיון לא טען דבר כנגד השינוי. בפרשה דומה אחרת, ציינתי:

"צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי

אין מחלוקת שמן הראוי היה שבית-המשפט אשר שמע את הראיות והכריע את הדין – גם יגזור את העונש...עם זאת, בצדק פסק בית-המשפט המחוזי, כי לא ניתן לומר שגזר-דין, שניתן בנסיבות העניין שבפנינו על-ידי שופט אחר, אשר הוסכם על שני הצדדים, ומכהן באותה הערכאה, הינו משולל תוקף עקב היותו סובל מחוסר סמכות עניינית. בענייננו, כפי שגם נקבע בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי, אכן נראה, כי מכלול הנסיבות מעיד על כך שהייתה הסכמה מכללא בין הצדדים, כי סגן הנשיא צ' שרצקי יישמע את הכרעת הדין ואף על עצם קביעתו של השימוע בפניו, לא בא איש בטענה...לאורך כל הישיבות הללו, לא טען איש מהצדדים כי אין לסגן הנשיא שרצקי את הסמכות להמשך ולדון בתיק, ויצוין כי שני הצדדים היו מיוצגים בעת זו. לפיכך, נראה כי הסכמה זו יוצרת מניעות לגבי הטיעון של היעדר סמכות בערכאת הערעור ואף יוצרת תחושה של חוסר תום לב מצד המערער, אשר חיכה לראות את התוצאה הסופית ורק לאחריה העלה טענות של היעדר סמכות לראשונה" (רע"פ 7038/05 פלוני נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם); כן ראו ברע"א 11220/04 אמיר מוקלד (קטין) נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' (טרם פורסם)).

ראוי לציין, כי באותה פרשה, בניגוד לענייננו, ניתנה הכרעת הדין על-סמך ראיות שנשמעו ולא על-סמך הודאת המבקש.

מעיון בגזר-הדין נראה, כי הוא נסמך על שיקולים ענייניים וכי לא נוצר עיוות דין כלשהו בשל חילוף המותב.

לא זו אף זו: הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)).

בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה. גם השיהוי הרב בין ביצוע העבירה לגזר-הדין נשקל על-ידי הערכאות הקודמות והן אמרו את דברן בעניין זה, ובכך לא מצאתי כל מקום להתערב.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 21.1.2007 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מתבטלת בזאת. המבקש יתייצב בתחנת משטרת העיירות ביום 18.2.2007 לשם תחילת ריצוי עונשו, לא יאוחר מהשעה 10:00.