בר"מ 5919-22 בר"מ 5919-22

1.בפני בקשה לביטול פסק הדין שניתן על-ידי ביום 4.12.2022 בהליך הנוכחי. בפסק הדין קיבלתי, במתכונת של דן יחיד, שתי בקשות רשות ערעור שהגישו המבקשים בבר"ם 5919/22 ובבר"ם 5961/22, ובהמשך לכך קיבלתי אף את הערעורים לגופם. ייאמר כבר בפתח הדברים כי הבקשה הנוכחית נשענת על טענה שלא הועלתה כלל במסגרת כתבי הטענות שהוגשו עובר למתן פסק הדין, ונטענה לראשונה רק לאחר שנודעה תוצאתו.

2.מבלי להידרש למלוא התשתית העובדתית והרקע הדיוני שפורטו בפסק דיני, אחזור ואציין בקצרה כי מקורו של ההליך בעתירה מינהלית שהגישו המשיבים 2-1 (להלן: קצא"א) לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, נגד משיבים 4-3 (להלן: משיבי הממשלה). המבקשים – שלושה ארגוניים סביבתיים, עיריית אשקלון ואיגוד ערים לסביבה נפת אשקלון – הגישו בקשות הצטרפות כמשיבים לעתירה, ואלה נדחו ביום 11.7.2022 (עת"ם 8369-05-22, סגן הנשיאה א' ביתן). על החלטה זו הוגשו שתי בקשות רשות הערעור שביסוד ההליך דנן. בבקשות אלה צוין כי הן מוגשות בהתאם להוראת סעיף 12(ב)(3ה) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק), המתיר להגיש בקשת רשות ערעור על "החלטה בעניין בקשה לצירוף בעל דין". בהמשך לכך, הוריתי על הגשת תשובות לבקשות מטעם יתר הצדדים להליך. בתמצית יצוין כי קצא"א התנגדה לבקשות רשות הערעור, ואילו משיבי הממשלה הותירו את ההכרעה בעניין לשיקול דעתו של בית המשפט. לאחר מכן ניתן פסק דיני האמור, שבו קבעתי כי היה מקום לצרף את המבקשים כמשיבים להליך בבית המשפט המחוזי, לאחר שנתתי רשות ערעור ואף קיבלתי את הערעורים לגופם.

3.ביום 21.12.2022, למעלה משבועיים לאחר מתן פסק הדין, קצא"א הגישה בקשה לביטולו. בבקשה נטען, בעיקרו של דבר, כי במקרה דנן ההליך המתאים להשגה על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוא למעשה ערעור בזכות ולא בקשת רשות ערעור כפי שעשו המבקשים. בהתאם, נטען כי הסמכות להכריע בעניין מסורה להרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון. הטעם לכך, על-פי הנטען, הוא שדחייתן של בקשות ההצטרפות מטעם המבקשים, שבאותה עת לא היו צד להליך, מהווה "פסק דין" המסיים את ההליך מבחינתם, ובהתאם מוקנית להם זכות ערעור עליו. על-כן, לעמדת קצא"א, הגשתן של בקשות רשות הערעור במקרה זה מקורה בטעות, וממילא קבלת הבקשות וכן הערעורים לגופם במתכונת של דן יחיד נעשתה בחוסר סמכות – כך שיש לבטל את פסק הדין.

4.בו ביום הוריתי ליתר הצדדים להליך להגיב לבקשה. המבקשים ומשיבי הממשלה גם יחד התנגדו לעמדתה של קצא"א, וטענו כי ההליך המתאים להשגה על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוא אכן בקשת רשות ערעור. בהקשר זה הן המדינה והן המבקשים טענו כי לשונו המפורשת של סעיף 12(ב)(3ה) לחוק וכן ההיסטוריה החקיקתית הרלוונטית תומכות במסקנה זו. המבקשים הביעו את עמדתם זו, תוך שהדגישו כי לכאורה עמדתה של קצא"א תואמת את האינטרס של מי שמבקשים להצטרף להליך ונדחים, במובן זה שיש בה כדי להבטיח דיון בטענותיהם בערכאת הערעור (תוצאה שאינה מובנת מאליה כלל ועיקר במסגרת בקשת רשות ערעור). עוד הטעימו המבקשים, ואף משיבי הממשלה ציינו דברים ברוח זו, כי בהתאם להלכה הפסוקה, איחור בהעלאת טענה לחוסר סמכות עניינית (ובכלל זה לחוסר סמכות הנוגע לגודלו של המותב הנדרש), ובפרט בשלב שבו כבר ניתן פסק דין לגופו של עניין, עולה כדי חוסר תום לב דיוני. מנגד, בתשובה שהגישה קצא"א היא שבה ועמדה על עיקרי טענותיה. כמו כן, קצא"א טענה כי עמדתה ביחס לשאלת הסמכות השתמעה כבר מן הדברים שכתבה בתשובה לבקשת רשות הערעור, בזו הלשון: "את מלוא טיעונה מבקשת המשיבה להביא, במקרה ובית המשפט הנכבד יתיר את הגשת הערעור, בפני ההרכב שידון בערעור".

5.בשלב זה עלי להכריע אפוא אם יש מקום לקבל את הבקשה לביטולו של פסק הדין.

6.אקדים ואומר כי בנסיבות אחרות, הבקשה שבפני הייתה מחייבת אותי לחזור ולהידרש לטענות כבדות המשקל שהעלו שני הצדדים בכל הנוגע לשאלה העקרונית מהו ההליך הערעורי המתאים שבו יש לנקוט במקרים מסוג זה. אולם, כפי שאסביר, לאחר ששקלתי בדבר, באתי לכלל מסקנה כי במצב הדברים שנוצר בענייננו, דין הבקשה להידחות מבלי להכריע בטענות לגופן. זאת, על רקע התנהלותה הדיונית של קצא"א, המעוררת קושי של ממש, ואשר יש בה כדי להשליך באופן ישיר על האפשרות להיענות לבקשת הביטול שהגישה. אפנה להבהיר את עמדתי זו.

7.כידוע, בעבר נחשבה טענה לחוסר סמכות עניינית לכזו שבעלי הדין יכולים להעלותה בכל שלב משלבי הדיון, ואף נקבע כי אין בשתיקתם כדי להקנות לבית המשפט סמכות יש מאין, והוא נדרש לבחון סוגיה זו מיזמתו הוא:

"הלכה שטענת חוסר סמכות עניינית זועקת כמו מעצמה, ובית-משפט יידרש לה בכל שלב של ההתדיינות... יתרה מזאת: גם אם בעל דין אינו מעלה מיוזמתו טענת חוסר סמכות, עומדים ומצווים בתי-משפט ובתי-דין לבדוק מעצמם – בכל עניין ועניין – אם קנו סמכות להידרש לעניין שהובא לפניהם להכרעה" (בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 616 (1994)).

8.אולם, במרוצת השנים עמד לא אחת בית משפט זה על הקשיים הנובעים מעמדה מסורתית זו, ובהם סרבול ההתדיינות, התמשכות הליכים ואבדן זמן שיפוטי, כמו גם חשש מפני חוסר תום לב דיוני ושימוש לרעה בהליכי משפט. גישה זו החלה להתפתח כבר מזה זמן במשפט הישראלי (ראו: ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 829 (1997); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 675 (1997)). וכך תוארו הדברים לפני כעשרים שנה:

"בעת האחרונה נחלשה במידת מה ההלכה שהייתה מקובלת עד עתה, ולפיה טענת היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של ההליך... נשמעים עתה קולות שלפיהם ראוי לשקול למנוע העלאת שאלת סמכות עניינית מקום שהתנהל דיון שלם ומפורט בערכאה שיפוטית רגילה, והצד המפסיד מבקש לבטלו... גישה זו איננה מצטמצמת לשיקולים מעשיים של יעילות המערכת הדיונית בלבד, אלא שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום-לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט על-ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בערעור טענת היעדר סמכות עניינית של הערכאה הדיונית" (דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 311-310 (2002)).

9.מאז נכתבו דברים אלה הלכה והתבססה הגישה המצדדת באי-הידרשות לטענת חוסר סמכות העולה בשלבים מאוחרים של ההתדיינות. כך, למשל, כאשר הטענה הועלתה לראשונה בשלב הערעור, ובמקרים מסוימים אף בשלבים דיוניים מוקדמים יותר (כגון במסגרת הסיכומים בערכאה הדיונית) (ראו: רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, 52 (2004); ע"א 693/04 אל קימרי נ' אל קימרי, פסקה 17 (28.9.2007); רע"א 3121/08 נדב נ' עובדיה, פסקה 19 (25.8.2008); רע"א 9343/08 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (24.3.2009); רע"א 2750/11 באיבסקי נ' י.ע.ש.ב.ד. בע"מ, פסקה 6 (15.5.2011); ע"א 5048/18 ציון נ' פפר – כונס נכסים, פסקה 20 (4.1.2021); ע"א 4891/20 West Face Capital inc corporation נ' גרינברג, מנהלת מיוחדת, פסקה 23 (3.2.2021). ראו גם: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 304-299 (2015); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א 54-52 (מהדורה שלוש עשרה 2020) והמקורות הנזכרים שם).

10.למצער, ניתן אפוא לומר כי "לפחות במקרי גבול, לאחר שבית-משפט דן בעניין ונתן את פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון" (רע"א 11220/04 פלוני (קטין) נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (19.4.2005)). לצד זאת, ובהתייחס להעלאת טענה לחוסר סמכות לאחר שכבר ניתן פסק דין בהליך, צוין כי "פסק דין קודם יבוטל לדעתי רק בנסיבות שבהן חוסר הסמכות מובהק, אך 'ליקוי מאורות' הוא שגרם שלא להבחין בו" (רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני, פסקה ה(2) (20.8.2006)). עוד הובהר בסוגיה זו כי:

"יש לבחון את סוגיית הסמכות גם על רקע השלב בו נטענה הטענה... העניין מורכב ויש להסתכל על מלוא התמונה, בכלל זה השקעת המשאבים השיפוטיים, מובהקות חוסר הסמכות, תום לב דיוני, והשפעת שאלת הסמכות על סדרי הדין, מהות ההכרעה והשלכות ביטול פסק הדין על צדדים ועדים" (המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל בעע"ם 5427/21 מדינת ישראל – משרד הבריאות, משטרת ישראל ובית החולים רמב"ם נ' פלוני, פסקה 11 (31.5.2022)).

יש להדגיש כי תפיסה זו הוחלה אף בהקשר של טענה להרכב חסר שנתן החלטה בתיק (ראו למשל: בע"ם 7593/06 פלונית נ' פלוני, פסקה ז' (22.10.2006); בע"ם 7564/15 פלוני נ' פלוני, פסקה כ"א (29.12.2015); רע"א 1502/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 (11.7.2022); רע"א 6960/21 קצב נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 4 (24.8.2022)). אך לאחרונה הובהר פעם נוספת בהקשר דומה:

"גם לפי הדין הכללי, אין בעל דין יכול לדלג ביודעין על טענה אפשרית בדבר העדר סמכותו של המותב אשר דן בעניינו, בתקווה לקבל החלטה שמטיבה עמו, ואם תקוותו לא תתגשם – לדרוש את ביטול ההחלטה מפאת חוסר סמכות. התנהגות כאמור מהווה חוסר תום לב דיוני; וכפועל יוצא מכך, הטענה בדבר חוסר סמכות תיחסם מעיקרה" (בג"ץ 176/23 פלוני נ' בית הדין הרבני בירושלים, פסקה 15 (24.1.2023)).

11.יישום הכלל האמור על נסיבות המקרה דנן מוביל למסקנה שאין מקום להידרש לטענת חוסר הסמכות בשלב דיוני מאוחר זה. כפי שכבר צוין, ולדברים אלו יש חשיבות גדולה בנסיבות העניין, בטרם ניתן פסק דיני האמור, הנחתם של כל הצדדים הייתה שההליך הנכון לנקוט בו במקרים מהסוג הנדון הוא הגשתה של בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת". הסמכות לדון בבקשה מסוג זה, כמו גם הסמכות להכריע בערעור לגופו ככל שניתנה רשות כאמור, מוקנית לשופט יחיד של בית המשפט העליון (סעיף 12(ב)(3ה) לחוק וכן סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). למצער, אף טענה לא הועלתה בעניין זה על-ידי מי מהצדדים, אשר בכתבי הטענות מטעמם התייחסו להליך כאל בקשת רשות ערעור שהוגשה כדין.

12.לא למותר להוסיף ולהדגיש, על מנת להעמיד דברים על דיוקם, כי בניגוד לטענתה של קצא"א בבקשת הביטול הנוכחית – לפיה הטענה הועלתה על-ידה בהזדמנות הראשונה – לאמיתו של דבר בתשובותיה של קצא"א לבקשות רשות הערעור צוין מפורשות כבר בפסקה הראשונה כך:

"הבקשה דנן היא בהתאם להוראות סעיף 12(ב)(3ה) לחוק... לפיה[ן] בקשת רשות ערעור על החלטה בעניין בקשה לצירוף בעל דין, תידון בפני שופט בית המשפט הנכבד".

זאת ועוד, אף הציטוט שממנו ביקשה קצא"א להיבנות מלמד לטעמי דווקא כי הנחת המוצא שלה הייתה שיש בנסיבות העניין צורך במתן רשות ערעור ("במקרה ובית המשפט הנכבד יתיר את הגשת הערעור" (ההדגשה הוספה)). בהקשר זה יוער, כי אין אף מקום לטענה לפיה מן הדברים משתמע שלקצא"א הייתה ציפייה לגיטימית להעברת הדיון בתיק דווקא למותב תלתא. נהפוך הוא: משמעות הדברים היא שקצא"א ראתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שבבסיס ההליך דנן "החלטה אחרת" ולא פסק דין, אשר ממילא כפי שצוין הסמכות לדון בעניינה, גם לאחר מתן רשות ערעור, מסורה לדן יחיד בהתאם להוראות החוק הרלוונטיות. יוצא אפוא שהיה זה רק לאחר מתן פסק דיני, שקצא"א העלתה לראשונה את הטענה באשר לסוג ההליך הערעורי שהיה על המבקשים לנקוט בו ולמותב שמוסמך היה לדון בו.

13.על רקע דברים אלה, ולאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, אני סבורה כי במקרה דנן הכף נוטה במובהק לעבר חסימת האפשרות של קצא"א להעלות את טענת הסמכות בשלב הדיוני הנוכחי. בראש ובראשונה יש להדגיש את הבעייתיות הנעוצה בעיתוי המאוחר שבו העלתה קצא"א לראשונה את הטענה לחוסר סמכות – רק לאחר שניתן פסק דין בניגוד לעמדתה. כפי שנקבע לא אחת, נסיבות מעין אלו, שבהן כבר נשמעו טענות הצדדים, הוכרע ההליך והתבררה תוצאתו, נופלות בבירור לגדרו של כלל המניעות, המשתיק את הצד המפסיד מלהעלות טענת סמכות. יובהר, כי זהו מקרה שבו מתעורר חשש בולט לחוסר תום לב דיוני מצד מי שקיבל את יומו בבית המשפט ושטח את מלוא טענותיו בפניו – אך אינו שבע רצון מתוצאות ההתדיינות. עוד יש לתת משקל לכך שבנסיבות המקרה, ההכרעה נסבה במהותה על הוספת משיבים לעתירה, החלטה שאינה כרוכה בפגיעה ממשית בכל זכות של קצא"א באשר לתוצאות האפשריות של ההליך.

14.לא למותר לציין כי המקרה שבפני ייחודי בהיבט נוסף, בשים לב לכך שעל פני הדברים "התהפכו היוצרות" והצדדים להליך כמו החליפו ביניהם תפקידים. קצא"א, שהתנגדה לצירופם של המבקשים להליך בבית המשפט המחוזי, נלחמת כעת לכאורה על זכות הערעור שלהם בקשר לכך, ואילו המבקשים עצמם מודים כי חרף היתרון שעשוי לצמוח להם מזכות ערעור במקרים עתידיים, הם סבורים כי זו אינה מוקנית להם בדין. מצב דברים אנומלי זה מעורר גם הוא ספק באשר לתום הלב הדיוני של קצא"א בנסיבות העניין. הדברים אמורים אף בהתחשב בכך שבעניין אזרחי אחר, אשר נסב על סוגיה דיונית דומה וחלק מהצדדים בהליך הנוכחי היו אף בעלי דין בו, קצא"א החזיקה בעמדה שונה (ראו: ע"א 7842/16 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' פירסק, פסקה 7 (27.9.2017)). הגם שאין מדובר בעניין זהה למקרה דנן באופן המקים השתק שיפוטי, יש בכך כדי ללמד לכל הפחות על מודעות של קצא"א להתלבטות שעשויה לעורר סוגיית הסמכות העניינית במקרים מסוג זה הנסבים על בקשות הצטרפות להליך. עובדה זו אף היא מובילה למסקנה שהיה על קצא"א להציף את שאלת הסמכות כבר בפתח ההתדיינות הנוכחית.

15.ניתן להשקיף על הדברים גם כך: הטיפול בהליך במתכונת של בקשת רשות ערעור הועיל לקצא"א בשלבים הקודמים של ההליך. באותה עת, הייתה אפשרות שהבקשות יידחו מבלי להיות נדונות לגופן. כפי שהובהר לעיל, דומה כי אף קצא"א עצמה סברה כך. אילו הייתה מתעוררת הטענה של זכות ערעור באותו זמן, דרכם של המבקשים הייתה סלולה לדיון בבית משפט זה. אולם, קצא"א העלתה את הטענה רק בשלב שבו היה בה כדי להועיל לה בלבד.

16.לקראת סיום אעיר, כפי שציינתי לעיל, כי סוגיית הסמכות בכל הנוגע להליך השגה על בקשת הצטרפות לעתירה מינהלית אינה פשוטה, ושנויה במחלוקת בין קצא"א מזה לבין המבקשים ומשיבי הממשלה מזה. הצדדים כולם העלו טענות נכבדות באשר לכך, ודומה כי ישנם טעמים וטיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן. ברי כי הסוגיה טרם זכתה לביאור מספק בפסיקתו של בית משפט זה, אף שבעבר מצא בית המשפט העליון לדון במקרה דומה לענייננו במתכונת של דן יחיד (ראו: בר"ם 1469/12 קונסבלר נ' עמותת תושבים למען נווה צדק (19.6.2012)). על רקע התנהלותה הדיונית של קצא"א, איני נדרשת להכריע בשאלה זו לגופה, ואין לראות בהחלטתי משום נקיטת עמדה בעניין זה. אולם, קיומם של הבדלי גישות בעניין זה משליך מטבעו על "מובהקות חוסר הסמכות" בנסיבות העניין (כמפורט בפסקה 10 לעיל), ומהווה טעם נוסף לדחיית בקשת קצא"א בשלב דיוני זה.

17.אשר על כן, לנוכח כל האמור אני סבורה כי אין מקום לקבל את הבקשה לביטול פסק דיני.

18.סוף דבר: הבקשה נדחית אפוא. קצא"א תישא בהוצאות בסך כולל של 3,000 שקלים, שיתחלקו בין יתר הצדדים להליך (המבקשים בבר"ם 5919/22, המבקשות בבר"ם 5961/22 ומשיבי הממשלה – בשלושה חלקים שווים).