רע"א 123/09דוד קמרי נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא רובינשטיין) מיום 11.11.08 בתיק ע"א 3102/07, בו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת רביב) מיום 15.5.07 בתיק א' 59925/00.

ב.

בשנת 1996 נטל המבקש מבנק לאומי למשכנתאות (להלן בלמ"ש ) הלוואה מובטחת במשכנתא בסך 380,000 ₪. ההלוואה הועברה לחשבון שניהל המבקש אצל המשיב, ורובה המכריע הועבר בו ביום לחשבונה של חברה שהמבקש ואחיו הם בעליה (להלן החברה ). לערך בשנת 1998 פתח בלמ"ש בהליכים לתביעת ההלוואה ובהמשך למימוש המשכון. בשלב זה הגיש המבקש (תחילה לבית המשפט המחוזי) תביעה נגד בלמ"ש לפסק דין הצהרתי על בטלות עסקת המשכנתא. בהמשך תוקנה התביעה, והמשיב הוסף כנתבע - נגדו נטען כי הוליך את המבקש שולל. גרסת המבקש לא היתה עקבית. מתחילה טען, כי הוטעה לחתום על מסמכי המשכנתא, בסברו שמדובר בהלוואה שנוטלת החברה ובשעבוד נכס שלה. בהמשך נטען, כי חתימתו על המסמכים זויפה. המבקש ובלמ"ש הגיעו להסדר, לפיו תידחה התביעה נגד בלמ"ש – ונותרה התביעה נגד המשיב.

ג.

ביום 15.5.07 קיבל בית משפט השלום את התביעה באופן חלקי. ראשית , נקבע כי הטענה שחתימת המבקש זויפה לא הוכחה. שנית , נקבע כי המבקש היה מודע לנטילת ההלוואה, גם כיון שחלקה שימש לכיסוי חוב קיים לבנק משכן. מאידך, נקבע כי מנהל סניף הבנק הנחה את המבקש כיצד - חרף מצב כלכלי בעייתי של החברה - לגרום לבלמ"ש להסכים לעסקת ההלוואה, שבסופו של דבר נועדה להזרים כספים לחברה: "ההנחה הסבירה היא שהתובע הונחה בעניין הזה על ידי האחרון (מנהל הסניף - א"ר). הלה היה השושבין לכל עניין ההלוואה" (עמ' 11). בית המשפט דחה את טענת המשיב, לפיה ייחוס אחריות למנהל הסניף הוא הרחבת חזית אסורה - וחייב את המשיב, על דרך האומדנה, לשאת ב-40% מהסכומים שהועברו מחשבון המבקש לחשבון החברה.

ד.

ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי התקבל ביום 11.11.08. נקבע, כי לאחר דחיית התביעה נגד בלמ"ש הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו השאלה העומדת להכרעה, היא מודעות המבקש להעברת הכספים מחשבונו. משנדחתה עמדת המבקש בעניין זה שגה, כך נקבע, בית משפט השלום בפסיקת סעד נגד המשיב. עוד נקבע, כי טענת המבקש בדבר אחריות מנהל הסניף היא אכן הרחבת חזית אסורה, וכי בכל מקרה לא הצליח המבקש להוכיח קנוניה בין מנהל הסניף לבלמ"ש. לכל היותר, כך נקבע, הוכח שמנהל הסניף סייע למבקש להשיג את ההלוואה שברגיל לא היתה ניתנת לו - ואין המבקש יכול "להחזיק בחבל משני קצותיו": גם לנצל את קשריו האישיים כדי להשיג הלוואה, וגם להטיל את האחריות לנטילתה על המשיב. ולבסוף, נקבע כי הסעד שנפסק כלל לא התבקש, ובכל מקרה לא היה בית המשפט מוסמך "לקבוע את גובה הנזק על דרך אומדנא".

ה.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, המתייחסת לשלוש החלטות שניתנו במסגרת ההליכים הקודמים. ראשית , נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מבקשת המבקש לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, שעניינה כי אף שלא התבקש עיכוב ביצוע, לא מילא המשיב אחר הוראות בית משפט השלום. שנית , נטען כלפי החלטת בית המשפט המחוזי לדון בערעור בדן יחיד; נטען, כי כיון שסכום התביעה בבית משפט השלום עלה על 300,000 ₪ לא היה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בערעור בדן יחיד. שלישית , נטען כי ההלוואה ניתנה על סמך בקשת מנהל הסניף, ואילולא פעל האחרון כדרך שפעל לא היתה ההלוואה ניתנת מתחילה. עוד נטען להשפעה של מנהל הסניף על המבקש. נטען, כי אפילו היה בטענה כלפי מנהל הסניף משום הרחבת חזית – בנסיבות מדובר בטענה משפטית שאין לנעול בפניה את דלתות בית המשפט. ולבסוף נטען, כי הבקשה מתייחסת גם להחלטות שבעניינן מדובר בערעור ראשון, וכי עומדת היא גם במבחני הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123), בשל החשיבות הציבורית בהסדרת התנהלות בנקים. הוזכר גם הנזק שייגרם למבקש מאבדן דירתו.

ו.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. כידוע למבקש, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (הלכת חניון חיפה ). הבקשה שלפנינו נדרשת לשתי שאלות התחומות לנסיבותיו - העובדתיות והדיוניות - של המקרה הקונקרטי: (1) השאלה בדבר מערכת היחסים בין המבקש, המשיב ובלמ"ש, והאם במסגרתה קמה עילת כלשהי לתביעה; (2) השאלה הדיונית בדבר שינוי גרסאות המשיב והסטייה מההסדר הדיוני, מחזית המחלוקת ומהסעדים שנתבקשו. בקביעות בית המשפט המחוזי בעניינים אלה אין עילה לערעור נוסף, ודומה כי בנסיבות הן מוצדקות לגופו של עניין.

ז.

המבקש שינה את גרסאותיו ועמן את עילת התביעה וזהות הנתבע (החל מגרסת ההנחה כי ההלוואה ניתנה לחברה, עבור דרך גרסת זיוף החתימות, וכלה בטענת אחריותו של מנהל הסניף). אף ביחס לגרסה האחרונה נראית פסיקת בית המשפט המחוזי – בכל הכבוד – ראויה לגופה. המבקש ניסה להשיג הלוואה לטובת חברה בבעלותו, הוא ניצל לצורך כך את קשריו עם מנהל הסניף שהנחה וסייע להשיגה. עתה, משאין הוא עומד בהשבתה, קשה להלום טענות כלפי מנהל הסניף. בתי המשפט נכונים לגלות "גמישות דיונית" מסוימת, אך גם לכך יש גבולות, כך מורנו השכל הישר, וכמותו גם עקרונות תום הלב וההשתק. אכן, "הכלל של שינוי חזית מופנה בעיקר כלפי טענות עובדתיות, אך גם כלפי טענות משפטיות שיש בהן שינוי מהותי של חזית הטיעון " (ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ , פ"ד נח(3) 105, 117, השופט לוי; ההדגשה הוספה - א"ר).

ח.

אשר לשתי הטענות האחרות. בקשר לטענת הביזיון, אם אכן עשה המשיב דין לעצמו, ולא מילא אחר הוראות בית משפט השלום, הדבר חמור – אך חוששני שאין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור לעת הזאת, שעה שמאז בוטל החיוב בערעור והפך תיאורטי. ולבסוף, לעניין הסמכות. איני יודע אם עניין זה הועלה בבית המשפט המחוזי; הבקשה לא טענה דבר בעניין זה, ואף פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו נדרש לכך. על כן איני רואה מקום לעסוק בנושא זה כאן. אזכיר, כי גם אילו היה יסוד לטענה, ואיני אומר זאת (וגם לא נתבקשה תשובה אף כדי שלא להכביר הוצאות), במישור העיוני נתרככה הגישה הקוגנטית מקדם לשאלות סמכות, וכפי שמציין המחבר ד' שוורץ ( סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז-2007), 164) נתחולל שינוי בגישה שמכבר, שהביאה לבטלות בכל מקרה של היעדר סמכות. טענה זו ניתן היה להעלות בכל שלב, גם מיזמת בית המשפט; השינוי ניכר, כדברי המחבר, "בריכוך תוצאות הבטלות. ניתן לומר כי במקרים מסוימים הערכאות השיפוטיות נתנו תוקף לדיון שנעשה בהיעדר סמכות עניינית, תוך התבססות על דוקטרינות השתק, מניעות והיעדר תום לב, ועל זכות הגישה לערכאות" (ראו האסמכתאות המובאות שם). וכפי שמסכם המחבר מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי , מה' 15 (2007) 228); "כיום יש לטעון כנגד סמכות עניינית מראש... הלכה פסוקה היא, כי לאחר שבית המשפט דן בעניין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לעלות ולצוף שאלת הסמכות העניינית" (ראו גם רע"א 11220/04 מוקלד נ' אליהו (טרם פורסם)). עוד ראו גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 10, 2009) 18-17: "לאחר שבית משפט דן בעניין ונתן פסקו... שוב לא יהא ניתן להעלות את שאלת הסמכות העניינית". ועוד, בנסיבות ספק אם טענה כזו היתה מתקבלת ביחס לערעור בזכות (ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' סמיר , פ"ד נ(5) 820), קל וחומר שאין היא מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (בע"מ 9343/08 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם) סוף פסקה 4). ברי גם, כי "עצם העובדה שבפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מגדר גלגול שלישי ולהקנות זכות ערעור" (בש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – ריבלין).

ט.

כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.