רע"א 5726/16 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבה הם הוריה של קטינה ילידת אוגוסט 2013 (להלן: האב

ו האם ) . האב יהודי והאם נוצרייה; לשניהם אזרחות אמריקנית ולאב גם אזרחות ישראלית (האב נולד בישראל אך עבר עם משפחתו לארה"ב בהיותו בן 16). הם נישאו בשנת 2010 והתגוררו בארה"ב.

2.

בחודש אוקטובר 2015 הגיעו האב, האם והקטינה לישראל במטרה לבחון אפשרות של מגורי קבע בארץ, והתגוררו בינתיים בדירות ששכרו לשכירות קצרת מועד. בחודש ינואר 2016 נפרדו ולאחר מכן התגוררו, בנפרד, בדירות סמוכות, וחילקו ביניהם את זמני השהייה עם הקטינה.

3.

ביום 5.3.2016 ניסתה האם לצאת עם הקטינה מישראל ולחזור לארה"ב, ללא ידיעת האב. האב, שגילה "בדקה התשעים" כי האם נמצאת עם הקטינה בשדה התעופה, פנה לבית המשפט לענייני משפחה ועתר להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ. הצו ניתן והאם והקטינה נותרו בארץ.

4.

סמוך לאחר מכן פנתה האם לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה להשבת הקטינה לארה"ב בהתאם לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג ) . הדיון בבית המשפט לענייני משפחה נסב, בעיקרו, על השאלה מהו מקום מגוריה הרגיל של הקטינה, בהתאם לתנאי הקבוע בסעיף 3 לתוספת לחוק אמנת האג; ולצורך מענה לשאלה זו בחן בית המשפט האם פעולות שונות שנקטו האם והאב בעת שהותם בישראל - כמו הצטרפות לביטוח בריאות של קופת חולים "מכבי", רישום הקטינה לגן ילדים בארץ וכיוב' - מצביעות על כך שהם השתקעו בארץ ומכאן על מקום מגוריה הרגיל של הקטינה. לאחר בחינה הגיע בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט מ' לוי ) למסקנה כי מכלול הפעולות מצביע על כך שההורים שינו את מקום המגורים הרגיל מרצונם ולפיכך מקום מגוריה הרגיל של הקטינה הוא בישראל, ודחה את התביעה.

5.

ערעור שהגישה האם לבית המשפט המחוזי התקבל ברוב דעות. עיקר המחלוקת שהתגלעה בין שופטי בית המשפט המחוזי הייתה סביב המשמעות שיש ליתן לפעולות השונות שנקטו האב והאם בעת שהותם בארץ. שופט המיעוט, כב' השופט שוחט , לא ראה לסטות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה וממסקנותיו; אך לעומתו, השופטת שבח , שאליה הצטרף סגן הנשיאה י' ענבר , קבעה כי מכלול הנתונים השונים מצביע על כך שהאב והאם טרם החליטו באופן סופי להשתקע בארץ, וכי על כן מקום המגורים הרגיל של בני המשפחה, ובהם הקטינה, לא השתנה והוא בארה"ב.

דעת הרוב קבעה כי הבחינה של מקום המגורים הרגיל אמנם צריכה להיעשות מנקודת מבטה של הקטינה - כפי שגם קבע שופט המיעוט

- אך הדגישה כי כאשר מדובר בקטינה רכה בשנים אין מנוס מלבחון בעיקר את התנהגות ההורים ואת כוונותיהם:

"[...] ככל שהקטין צעיר יותר, תינוק למשל, אין לו כוח חיות עצמאי משלו, הוא אינו אלא לוויין של מי שמטפל בו, ועל כן כמעט ואין לו עובדות משל עצמו, שהרי אלו מאוחדות ומתמזגות עם התנהגות ההורים וכוונותיהם. מטבע הדברים, כאשר עסקינן בקטינה בת כשנתיים וחצי, אף אם נעמיק חקר בבדיקת נתוניה העובדתיים, ועם כל רצוננו לכוון את הזרקור לעברה ולהצביע על 'מציאות חייה הנמשכת' באופן המנתק אותה מזו של הוריה, במרבית המקרים הנתונים שבידינו יספקו מצע עובדתי דל שיביאנו לתוצאות מקריות ומלאכותיות" (פסקה 3 לחוות דעתה של השופטת שבח ).

עוד הדגישה דעת הרוב, כי מטרתה של אמנת האג, בדומה למטרתו של צו מניעה זמני, היא לשמור על המצב שהיה קיים לפני שפרץ המשבר, וזאת גם על מנת לאפשר להורים לנהל הליך משמורת במקום המגורים הרגיל של הקטין, שהוא הפורום המתאים לכך:

"במקרים בהם מדובר בקטין צעיר התכלית הרלוונטית עליה יש לתת את הדעת ביישום הוראות האמנה היא מניעת שינויים חד צדדים במצבו של הילד, בעיקר כאלו שתכליתם בחירת הפורום השיפוטי שידון אח"כ בשאלת המשמורת" ( שם ).

6.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש האב את בקשת רשות הערעור שלפני. לטענת האב נפלו בפסק הדין טעויות המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כך נטען, כי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי לא בחנה, כפי שהייתה צריכה לבחון, האם חרף מסקנתה כי מקום המגורים הרגיל של הקטינה הוא בארה"ב, מתקיימים החריגים הקבועים בסעיף 13 לתוספת לחוק אמנת האג, שעניינם הוא בהסכמה או בהשלמה מצדה של האם; כי בית המשפט נמנע מלבחון את טענת האב בדבר האפשרות שלקטינה כלל אין מקום מגורים רגיל, וזאת בשל קביעתו השגויה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה; וכי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי שגתה בהתערבותה בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית.

7.

לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן ככלל כאשר מתעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) או כאשר נגרם למבקש עיוות דין חמור. בענייננו לא מצאתי כי הבקשה מגלה שאלה כללית ואף לא התרשמתי כי למבקש נגרם עיוות דין כלשהו.

8.

כפי שתואר לעיל, פסקי הדין של הערכאות הקודמות נסבו על נסיבות המקרה הקונקרטי. השאלה שבמוקד פסקי הדין הייתה מהו מקום המגורים הרגיל של הקטינה, והתשובה לשאלה זו נמצאה, לשיטת כל השופטים שדנו בעניינם של בני הזוג (בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי), בתצרף הנתונים העובדתיים שבתיק. גם אם לא הגיעו כל השופטים לאותה תוצאה, אין פירוש הדבר כי השאלה שבמחלוקת היא כללית ומצדיקה דיון בערכאה שלישית במספר. עסקינן, כאמור, בשאלה עובדתית במהותה, ומטבע הדברים שהיא תחומה לנסיבות הקונקרטיות של המקרה.

9.

גם עיוות דין חמור לא מצאתי שנגרם לאב בענייננו. איני סבור, כטענתו של האב, כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון האם הסכימה האֵם לאי ההחזרה של הקטינה או שמא השלימה עמה (לפי החריג הקבוע בסעיף 13 לתוספת לחוק אמנת האג), שכן מן הניתוח העובדתי שערכה דעת הרוב עלה בבירור כי התשובה לכך, לשיטתה, היא בשלילה. גם אם לא נאמר כך ברחל בתך הקטנה, לא ניתן ליישב את האמור בהכרעת הרוב (ולמעשה את המסכת העובדתית בכללה) עם האפשרות שהאם הסכימה לאי ההחזרה או השלימה עמה. בשל כך גם לא נכון לקבוע כי היה מקום לבחון את האפשרות החלופית לפיה לקטינה כלל לא היה מקום מגורים רגיל.

10.

למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופם של דברים מקובלת עליי תוצאתו של פסק הדין וההנמקות שביסודו. קשה להלום תוצאה לפיה יוכל האב לכבול את הקטינה לישראל, ולמעשה גם את האם שתאלץ לנהל את הליך המשמורת על הקטינה במדינה זרה לה, לאחר שהות של מספר חודשים בלבד בישראל, גם אם אלה נעשו לצורך בחינת העתקת מקום המגורים הרגיל לכאן, שכפי שקבעה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, לא יכולה להיחשב שינוי של מקום המגורים הרגיל בהעדר החלטה פוזיטיבית של הצדדים. כנזכר לעיל, האם היא נוצרייה, אזרחית ותושבת ארה"ב, אשר הזיקה היחידה שלה לישראל היא הקשר שלה לאב. משנפרדו האב והאם, אין לאם כל זיקה לישראל ואין כל צידוק לכפות עליה את ניהול הליך המשמורת בישראל, כאשר גם האב הוא אזרח ותושב ארה"ב, וילדתם נולדה שם, ושהותם המשותפת בישראל, בטרם נפרדו, הייתה לפרק זמן קצר בלבד.

11.

מן הטעמים האמורים, הבקשה נדחית . משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות. למען הסר ספק, הצו שניתן בהחלטתי מיום 20.7.2016 בטל.