ע"א 6208/03 אינג' יוסף אגמון נ. היועץ המשפטי לממשלה ואח'

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת י' שיצר) מיום 22.6.03, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 2190/02.

1.המערער הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבים. בית המשפט נעתר לבקשת המשיבים למתן ארכה להגשת כתבי הגנתם, ובהתאם לכך הוגשו כתבי ההגנה במועד הנדחה. ביום 8.6.03 הגיש המערער בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. בבקשתו טען המערער כי היה על בית המשפט לפסול את כתבי הגנתם של המערערים, משאלה לא הוגשו במועד הקבוע בחוק, וכי אין לבית המשפט סמכות לאפשר למשיבים להגיש כתבי הגנה באיחור.

2.בית המשפט, בהחלטתו מיום 22.6.02, דחה את בקשת הפסילה בקובעו כי הואיל וממילא יש כיום כתבי הגנה בתיק וכי התיק העיקרי לא ישמע בפניו, אין מקום וצורך בפסילה.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו חוזר המערער על טענתו בבקשת הפסילה ומוסיף כי בהחלטתו לדחות את בקשת הפסילה מודה למעשה בית המשפט בקבלת כתבי ההגנה של המשיבים בניגוד לחוק ומתוך משוא פנים.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. טענתו של המערער מופנית כנגד החלטתו הדיונית של בית המשפט להאריך למשיבים את המועד להגשת כתב הגנתם. הלכה היא כי טענה מעין זו אינה מקימה כשלעצמה עילה לפסילת בית המשפט, וכי הדרך הראויה לתקיפת החלטות שדעת צד להליך אינה נודה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת ערעור – על-פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין (ראו, למשל: ע"א 2374/96 לופטין יצחק נ' מוניק נועם (לא פורסם); ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט (לא פורסם); ע"א 220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (לא פורסם)). במקרה זה, לא מצאתי כי מהחלטתו של בית המשפט עולה חשש ממשי כלשהו למשוא פנים כלפי המערער.

הערעור נדחה. אני מחייב את המערער בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 10,000 ש"ח.