ע"פ 9956/09 מנשה לוי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת

א' זיסקינד ) מיום 9.12.2009 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי (ת"פ) 4166/07.

1.

ביום 29.8.2007 הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום המייחס למערער עבירה של הסעת תושב זר השוהה שלא כדין, וזאת בניגוד לסעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: כתב האישום ).

2.

ביום 1.11.2009 נערך דיון בעניינו של המערער בפני בית משפט השלום בירושלים (השופטת א' זיסקינד ). עם תחילת הדיון השיב בא-כוחו של המערער דאז, כי "הנאשם מודה בעובדות. כופר באשמה". בהמשך הדברים, טען המערער לגבי עובדות האירוע ופירט כיצד עצר את רכבו לצד שתי נוסעות שעמדו כ- 50 מטר לאחר המחסום ואף הודה כי "לא עשה בדיקת תעודות זהות של הנוסעות בגלל המיקום שבו הדבר נעשה בסמוך למחסום". כן טען המערער כי לאחר ששאל את הנוסעות אם עברו בדיקה, ומשאלה השיבו בחיוב, הסיק כי הן "עברו בדיקה ויש להן אישור". עם זאת, ביקש המערער לנהל את המשפט שכן בפיו טענות כנגד התנהלות השוטרים שהבחינו בנוסעות ולא מנעו את כניסתן לרכב.

3.

עם סיום טענותיו של המערער, נתן בית המשפט, במעמד הצדדים, את הכרעת הדין במסגרתה הורשע המערער בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. בית המשפט ציין בהכרעת הדין, כי המערער הודה בעובדות כתב האישום ואף הודה כי לא בדק את תעודות הזהות של הנוסעות. עם מתן הכרעת הדין, ביקש בא-כוחו של המערער לדחות את הדיון בשאלת הטיעונים לעונש. בקשה זו אושרה ודיון כאמור נקבע ליום 9.12.2009.

4.

לכאורה, בכך אמור היה להסתיים הדיון בהכרעת הדין; אולם, ביום 15.11.2009, שבועיים לאחר מתן הכרעת הדין, הגיש המערער באמצעות בא-כוחו החדש בקשה לביטול הכרעת הדין. בבקשתו, טען המערער כי בעקבות אי-הבנה עם בא-כוחו הקודם ניתנה על ידו תשובה חלקית לכתב האישום, אשר לא כללה כפירה ביסוד העובדתי. בשל כך אף פעל המערער להחלפת בא-כוחו. לגוף הבקשה, ציין המערער כי לא הודה בכל עובדות כתב האישום וכי לא הוכח שהנוסעות אכן שהו בישראל שלא כדין ולפיכך דין ההרשעה להתבטל. בעקבות בקשה זו, ביקש בית המשפט את תגובת המדינה, ומשזו ניתנה נקבעה הבקשה לדיון ביום 9.12.2009. עם סיום טענות הצדדים באשר לבקשה לביטול הכרעת הדין, דחה בית המשפט את הבקשה וציין כי "הנאשם היה מיוצג" וכי הרשעתו הסתמכה על הודאת סנגורו בעובדות כתב האישום. לאחר מכן, נתבקשו הצדדים לטעון לעונש.

5.

בעקבות דחיית הבקשה לביטול הכרעת הדין, פנה בא-כוחו של המערער אל בית המשפט וביקש כי יפסול עצמו בשל חשש לעיוות דין ומשוא פנים (להלן: בקשת הפסלות ). בקשתו זו נימק המערער בכך שבית המשפט חרץ את דינו בלא משפט וכי זכותו להליך הוגן קופחה בעצם החלטת המותב לדחות את הבקשה לביטול הכרעת הדין. מנגד, טענה המדינה כי לא הוכח קיומו של משוא פנים וכי אין חובה על בית המשפט לפסול עצמו. בתום הדיון דחה בית המשפט את בקשת הפסלות, תוך שהוא עומד על כך שלא הוכחה "כל עילת פסלות היות ובעניינו של המערער התקיים דיון מלא, בו נשמעו כל הטענות וללא סטייה מכללי הדיון המקובלים". בהמשך, ציין בית המשפט כי מצב דברים בו בית משפט בוחר שלא להיעתר לטענת הגנה - לפיה טיעוניה היו חסרים - אינו מהווה משוא פנים או חריצת דין לא ראויה (להלן: החלטת הפסלות ).

6.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו חוזר המערער על עיקר טענותיו בבקשת הפסלות, תוך שהוא ממקד את טיעוניו בהחלטתו של בית המשפט להותיר את הכרעת הדין על כנה, אף בלא ששמע את מלוא עובדות המקרה. בכך, הוכיח בית המשפט - לגישת המערער - כי דעתו נעולה וכי התגבש בעניינו משוא פנים במובנו האובייקטיבי. כל אלה, כמו גם מראית פני הצדק, מביאים את המערער לכלל מסקנה כי התגבשה בעניינו עילת פסלות המצדיקה את החלפת המותב.

7.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. במוקד ערעורו משיג המערער על תוצאת הכרעת הדין, ואף מוסיף וטוען כי קופחה הגנתו ונפגעה זכותו הבסיסית להליך הוגן. טענות מסוג אלה, ואיני נוקטת עמדה לגופן של הטענות, אינן טענות להליך של פסלות כי אם להליך של ערעור על הכרעת הדין, היה ויבקש המערער לעשות כן. כבר הובהר בפסיקת בית משפט זה, כי משניתנה הכרעת הדין בעניינו של נאשם וכל שנותר הוא לטעון למידת העונש, לא פתוחה עוד הדרך להגשת ערעור פסלות, אלא יש לפעול על פי דיני הערעור הרגילים ובמסגרתם לתקוף את ההכרעה לגופה לאחר מתן פסק הדין (ראו: ע"פ 6390/09 בוקעאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2009); ע"פ 4575/07 ניר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (2006) 339-338). כך בדרך כלל, וכך גם בענייננו.

זאת ועוד; הלכה היא כי אופן ניהולו של ההליך נתון להחלטותיהן של הערכאות הדיוניות, וכי רק במקרים חריגים תהווה החלטה דיונית, כשלעצמה, עילה לפסילתו של מותב ( ראו: ע"פ 6064/09 קרבסי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 21.9.2009); ע"פ 1504/07 נעים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2007) ; יגאל מרזל דיני פסלות שופט

(2006), 174-176) . בנדון, משיג המערער על האופן בו נוהל ההליך בענייננו, לרבות החלטתו של בית המשפט שלא להיעתר לבקשת ביטול הכרעת הדין. מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים את פסילתו של בית המשפט. המערער יוצג בפני בית המשפט בכל הדיונים; אף משניתנה הכרעת דינו של המערער, ובפניו, לא הועלו כל טענות נגדה - לא על ידו ולא על ידי בא-כוחו. רק בחלוף שבועיים, ומשסבר כי הגנתו לא נערכה כיאות, ביקש המערער את ביטול הכרעת הדין. יוער, כי בקשה זו לא נדחתה לאלתר על ידי בית המשפט, כי אם רק לאחר שנתבקשה עמדת המדינה ובתום דיון שנערך לגופם של דברים. על כן, ובנסיבות דברים אלה, לא שוכנעתי כי עלה בידי המערער להרים את הנטל ולהוכיח כי מהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט ומאופן ניהול ההליך על-ידו עולה חשש ממשי למשוא פנים במובנו האובייקטיבי.

בהתבסס על כל האמור עד כה, הערעור נדחה.